Photo: Assaf Yekuel

Photo: Assaf Yekuel

כך כותב עמיתנו אמיר אופק, דובר השגרירות בלונדון:

ביום שלישי בערב הניף טיאגו אלקנטרה, הקפטן הספרדי את גביע אירופה בכדורגל "הראנו לעולם .." אמר והתכוון לחבריו לקבוצה. המקום – אצטדיון טדי בירושלים. אליפות אירופה לנבחרות צעירות הסתיימה. ברחבי העולם חגגו או התאכזבו אוהדים, פרשנים ובעלי טורים סיכמו סיכומים באינספור עיתונים, בלוגים ומגזינים, ומאמנים ועסקני ספורט קראו אותם בשקיקה.. עיני כולם היו נשואות לירושלים. ואז שריקת הסיום. השחקנים החליפו לג'ינס, שדרי הספורט ארזו את המיקרופונים, טכנאים גלגלו קילומטרים של כבלים, אוהדים ברחבי העולם התנתקו מימים של בהייה במסך ופינו לשקיות זבל גדולות פחיות בירה ריקות ואת המקבילה התרבותית שלהם לערימות של קליפות גרעינים. בארץ אנשי התאחדות הכדורגל הישראלית התענגו – בצדק – על מילותיו של מישל פלאטני שקבע "הארגון של האליפות היה מצוין", והוסיף "כולם בישראל יכולים להיות גאים על אירוח הטורניר..".

 ובתוך כל אלו, אי שם במרומי היציע באצטדיון, חפה מכל ידע קודם בכדורגל, מבלי שאף אדם שלידה ידע כמה עוצמה טמונה במכשיר הסמרטפון שבידה, שידרה צופה אחת הודעת הרגעה לרחבי העולם, 'הטורניר נגמר' כתבה, ולפני שהשיבה את המכשיר לכיס , בחוש של דיפלומט ותיק הוסיפה: "מוכנים לאתגר הבא?" ברחבי העולם זימזמו סמרטפונים במגוון רינגטונים, וקבוצה קטנה ומסורה של דיפלומטים, הביטה במסכים הקטנים ושחררה אנחת רווחה… עוד גל צונאמי שנערם במשך חודשים ארוכים ואיים להשמיד מה שבדרכו, נהדף על ידי סכר אנושי קטן של אנשים חדורי אמונה לבושי חליפות ועטויי עניבות.

 בשעה ששחקני הכדורגל התאמנו על המגרש, אנשי התאורה בדקו את הזרקורים, ואחרים את כר הדשא.. רחוק מהעין, ולמגינת ליבנו – רחוק מהלב, בחדרי חדרים, בפגישות עם עיתונאים, בישיבות אינספור, במכתבים למערכת, בתגובות למלעיזים, בעבודה שחלקה גלויה ומרביתה חשאית, הדפה יחידת עילית קטנה של דיפלומטים ישראלים, במגוון שפות ובאינספור אתרים עוד ועוד ניסיונות יומיומיים להביא לביטול הטורניר בישראל. וכשם שסוכל המשט השני, כי נבלם על ידי אותה חבורה, וכשם שהגיעו פרורים בלבד מגלי ה"פלייטילה" לשדות התעופה בישראל, וכשם שנמנעו קריאות, החלטות גינויים וחרמות בארגונים אחרים, עליהם כלל לא שמע העם היושב בציון, כך נבלם גם הגל הזה.

 זרי התהילה הונחו על ראשי ההתאחדות, וגם השחקנים זכו לרוב למחמאות, אבל עבודת הדיפלומטים נותרה סוד עלום. לא פחות מהאופן בו כתב אלתרמן: אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת, ובלוידים אינה מפורסמת. אך אם אין היא כיום רשומה במפות, בהיסטוריה אולי היא נרשמת… "

 אבל.. הגל הבא כבר בדרך, ואנחנו חוזרים למשרדים נטולי תקציבים, משכורות דחק המיועדות להחזיק משפחות שלמות בשל העדר כרוני של הכנסת בני/ות זוג, חוששים מהיום בו נצא לפנסיה, מביטים בבני זוג שהקרבתם אף גדולה משלנו, ומנסים להבין למה אחרי 18 שנות נדודים בשירות דיפלומטי, ידיעת שפות, תארי אקדמים וחיים יומיומיים מול גלי עוינות, למטה בפינה הרחוקה של התלוש כתוב "נטו בבנק: 8540 ש'ח", אחרי שעות נוספות והוצאות נסיעה ולא מבינים. אנחנו נשארים על החומה, תוך שאנחנו מעמידים בסכנה את ביטחוננו שלנו ושל יקירנו, (ועל כך יעידו השמות על לוח הזיכרון במשרד החוץ..) וזאת בלי שנצא לפנסיה בגיל 46.

 אנחנו מחופשים לאנשי חוג הסילון, אך בפועל אנחנו פיסה אחת נוספת ממגש הכסף שעליו עדיין מוגשת מדינת היהודים, נבוכים מהדימוי המעוות של אנשי קוקטיילים, סופגים את העלבון שבתחתית התלוש וחושבים בלב… כן, כן, מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' שיום יגיע ואהיה אחד מהם, שיום יגיע ואהיה אחד מהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s