441px-Coat_of_arms_of_Egypt_(Official).svgאולי יאיר לפיד יקרא את מה שכתבה אחת מחברותיו לעיתון במחנה דיפלומטית מחוננת ומוכשרת המוכרת בחוגי אקדמיה ובטחון כסמכות המוחלטת בנושאי מצרים, איילת יחיאב.

במקום מפגש – מכתב אישי לשר האוצר לפיד

לו התראינו במפגש יוצאי "סיירת קולמוס", בה שירתנו, והחלפנו חוויות אודות הקורות אותנו בעשורים האחרונים, הייתי מספרת לך על מעללי בשירות החוץ של המדינה. חלקם סיפורים משלהבים את הדמיון, חלקם דברי שיגרה לא-פשוטה, כמה מהם עוסקים במלאכת סתרים, מיעוטם עטור תהילה, אך כולם מלאי גאווה. את "שג…עון לבנון" של נעוריי החלפתי ברחובות קהיר, אך איש לא הכיר בהם כ"קו א'". טרם דרכה רגלי על אדמת "אום אלדוניא", סומנתי בעתונות המקומית כמרגלת, או בלשון הקב"ט – כיעד. חלפו שם שנים לא פשוטות. במהלכן פרצו "אירועי גאות ושפל", אלה שהפכו ל"אנתפאדת אלאקצא". כדוברת השגרירות, הגיעוני מכתבי נאצה ושטמה, מעטפות שבהן סכינים חדות או סתם אבקה לבנה בלתי מזוהה. על קירות הבניין בו התגוררתי צויירו צלבי קרס בגוון אדום כדם. חלונות הקניון השכונתי כוסו בכרזות: "אין כניסה לכלבים וליהודים".

חיי היו בסכנה לא אחת, בין אם בגלל איומי טרור או בשל סכנות הנהיגה המטורפת. קיללו אותי, ירקו עליי, דחפו ודחקו בי. במקרה הטוב – הותירו את ידי באוויר, ריקה, אחרי שמיהרו לחלץ את ידיהם משלי למשמע שמה של המדינה אותה ייצגתי. פעמים רבות מצאתי עצמי מוקפת ב"חובבי ציון", שלו היו יכולים, אפשר שהיו עושים בי שפטים. אלא שכעמיתיי לשגרירות בקהיר הייתי ממוקדת בכיבוש יעדים: הבקעה של עתון מצרי נוסף, "העברת צד" של עתונאים משמיצים ואינטלקטואלים עויינים, הפגנת נוכחות בעוד מעוז של הסתייגות מישראל ועמידה על המשמר אל מול אנטישמיות גואה. בתוך כל אלה, עלה בידי לקיים, בין כתלי ביתי, "סלון תרבות", אליו התפתו להגיע, חזור והגע, עתונאים אמיצים שאויימו בסנקציות. הייתי מארחת, טבחית, מנקה ודיפלומטית. בקבלות פנים, לעתים שתיים-שלוש בערב, אחרי יום עבודה מפרך, נאלצתי להיות נחמדה גם לאנשים שלא היו נחמדים. לפעמים התחשק לי להסתלק, להתחבא בסלון דירתי, להתכרבל ולהיעדר מכל אותן סיטואציות בלתי נעימות. אך תמיד התייצבתי, בגאון, נכונה לקרב.

נפצעתי במילוי תפקידי, אך בי לא טיפל כל אגף שיקום. תנאיה הקשים של הארץ – הלכלוך, הזיהום, המחלות – הותירו בגופי נזקים שכנראה לעד לא ייתקנו. ארבע שנים שירתתי שם, בקו הראשון של הדיפלומטיה הישראלית, במדינה שגורמים ישראליים מסויימים עדיין מתייחסים אליה כאל עויינת. עתונאי ישראלי, בוגר אותה יחידה בה נפגשנו, גילה פעם את אוזני כי נדר לעשות כל יום דבר-מה למען השלום. אני, קודם שעלה בידי לעשות מעשה, פקחתי מידי יום את עיניי בקהיר. לא אפרט את תלאות היומיום: לחלקן היו אחראים המצרים, לאחרות היו אחראים "כוחותינו". כששבתי, הבאתי עמי מטען נוסף של ידע ובקיאות שהועמד לרשות המדינה, מאז ועד היום. שנים ארוכות של התמחות – אקדמית ודיפלומטית, תאורטית ומעשית. כל מרכולתי הוצעה למדינה ותמורתה זכיתי רק באלפים בודדים של שקלים.

חלפו השנים, התקדמתי אך לא "עליתי בסולם הדרגות". מקביליי באירגונים אחרים הגיעו לעמדות מצויידות ברכב צמוד, בנהג, במשכורות עתק, בהטבות נפלאות. חלקם אף פרשו לגמלאות מרופדות בתנאים מפנקים. אני, לעומתם, תלוייה בחסדיהם של אנשי משרדך מידי חודש. בסופו של יום, הם שיחליטו האם מימון משרד החוץ יאפשר לשלם לי את מלוא השעות שאני עובדת. בעצם, מעולם לא תוגמלתי על מלוא השעות, שהרי איש אינו משלם את שעות העבודה בבית, גם לא כשמדובר במעקב של אדם אחד – במקום מערך מורכב – במשך יממות רצופות, בסופי שבוע ובחגים, אחר אירועים מרכזיים ליחסי החוץ ו/או הבטחון של המדינה.

לפני שנים, מחוץ לצריפו של סגן העורך, כשהייתי משוכנעת כי בא הקץ לשהותי הקצרה באותם מחוזות, גיחכת לעברי וביטלתי את פחדיי: מי יעז לוותר עלייך – כך תהית. היום, אתה מוותר עליי. אתה ואנשי המשרד בראשו אתה עומד. בהתעלמותך ממני ומציבור עמיתיי אתה מוותר עלינו. המדינה מוותרת עלינו. עליי ועל שכמותי. אנשים שנתנו – ועודם נותנים – את שנותיהם הטובות בשירות המולדת, לא פחות מלוחמים בשדות קרב רחוקים וקרובים, אך פחות מהוללים. זה מה שיש לי לומר. מה שהייתי אומרת לו התראינו במפגש יוצאי "סיירת קולמוס".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s