Image of Yoaz Hendelכבר שלושה חודשים שובתים עובדי משרד החוץ ללא עניין הציבור. שביתות הן עסק לא פופולרי. הישראלי הממוצע סולד משביתות שיש להן מחיר. מצד שני הוא אדיש לחלוטין לשביתות שאין להן מחיר. מה שלא מכאיב לא מעניין. פועלים בנמל חזקים יותר מדיפלומטים ישראלים. עובדי נמל תעופה משפיעים יותר מעובדים סוציאליים. יש ארגוני עובדים שעופר עייני מוכן להשבית למענם את המשק, ויש ארגוני עובדים שלא מצליחים להשיג אפילו כותרת בעיתון.

על פי ההגדרה: הדיפלומטיה היא אומנות המשא ומתן, במקרה של הדיפלומטים הישראלים אין משא ומתן של ממש על הדרישות שלהם. אף אחד לא מוכן להכניס את היד לכיס ולשלם את פערי השכר. אין בממשלת ישראל שרים שמוכנים להישכב על הגדר למען הדיפלומטים.

מאחורי ההתעלמות קיימת תפיסת עולם. פער בין התפקיד של משרד החוץ באופן רשמי לבין המשקל שלו בתוך תהליך קבלת ההחלטות.

במשך שנים ארוכות היתה הדיפלומטיה הישראלית מקצוע מבוקש. קורס הצוערים של משרד החוץ משך אלפי צעירים מצטיינים מדי שנה. מתוכם התקבלו כמה עשרות. יחידה מובחרת של משרתי ציבור. היוקרה גברה על הצורך במשכורת גבוהות. החשיבות והעניין בעבודה גברו על הנוחות.

ימי אוסלו הציבו רף עליון. האשליה מבית על מזרח תיכון חדש השפיעה על האשליה בחוץ. שגרירויות חדשות נפתחו, קשרים עם מדינות ערביות נטוו. רוח המפקד עצבה רוח דיפלומטית נוחה. אופטימיות ללא ספקות אמתיים.

השבר שעבר על החברה הישראלית עם פרוץ האינתיפאדה, השפיע גם על אלה שנמצאים מעבר לים. אבק המלחמה כיסה את משרד החוץ המעונב. מוקד ההתעניינות הוסט: המשכורת נשחקו, התנאים הורעו, הביקוש לקורס הצוערים ירד ובעיקר ההשפעה המסורתית הלכה והתמוססה.

אפשר לתלות זאת בטבעם של מקבלי ההחלטות ששידרו מסר מבולבל. אפשר לתלות זאת בטעם של הדיפלומטים הבכירים. משרד החוץ התעקש לחפש שלום, בזמן שמרבית הישראלים חיו מלחמה.

'הם לא משלנו' הסביר לי שר בכיר, בממשלה הקודמת והתכוון להשקפה הפוליטית של הבכירים במשרד החוץ. 'צריך לעשות פה הרבה כדי לשנות זאת'. בין אם אותו שר צדק ובין אם טעה. המיתוג של אנשי משרד החוץ כשרידי אוסלו – השפיע על היחס אליהם. הפוליטיקה הפכה לתירוץ.

ההרעה בתנאים היא רק הסימפטום. הנתק ממוקדי קבלת ההחלטות הוא המחלה. משרד החוץ הפך מציר מרכזי לגלגל חמישי. בקדנציה של ליברמן כשר חוץ היתה זו בחירה מודעת. עכשיו זה כבר תוצר של חוסר מחשבה.

סמכויות משרד החוץ הפכו עם הרכבת הממשלה לסוכריות קואליציוניות ליובל שטייניץ, ציפי לבני וגלעד ארדן. משרד החוץ נותר עירום ומשותק ללא מינויים חדשים, ללא מעורבות בשיח אסטרטגי וללא פוליטיקאי שיאבק על הטריטוריה שלו.

אלקין כסגן שר החוץ בחר בזכות השתיקה, נתניהו כשר בפועל בחר בזכות ההתעלמות.

אפשר רק לדמיין באיזה מהירות שביתה כזאת היתה מסתיימת לו יאיר לפיד כראש מפלגה היה היום שר החוץ.

הדיפלומטיה היא מקצוע עתיק יומין. העובדה שבמדינת ישראל היא לא מעניינת אף אחד מעידה שלא רק עם לימוד ההיסטוריה יש לנו בעיה אלא גם עם המחשבה העמוקה על הווה והעתיד.

הכותב הנו: ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, פובלציסט, היסטוריון ומילואימניק – לא בהכרח לפי הסדר הזה. נשוי ואב לשלושה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s