ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה

פורסם: מרץ 11, 2014 ב-Uncategorized
תגים: , , , , , , , ,

ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה מי הבא בתור ומי בתור הבא (מלים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד) – פוסט לרגל יום האישה של עמיתתנו יעל השביט, סגנית השגרירה במקסיקו

להצילאני בת 41, נשואה ואם לשתי בנות. דיפלומטית מזה 18 שנה. משרתת כיום במקסיקו סיטי.

כמעט החלום הישראלי המושלם. מה יכול להיות רע ? יום האישה אשר צוין במהלך סוף השבוע האחרון הביא אותי לעשיית חשבון נפש.

בגיל 16 נסעתי לארה"ב כחלק ממשלחת הסברה לבתי הספר הציבוריים ולבני נוער שאינם יהודים. אז הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, להיות דיפלומטית ישראלית.

בגיל 22 התקבלתי לקורס הצוערים של משרד החוץ והגאווה מילאה את ליבי. הרגשתי חדורת מוטיבציה ואידאולוגיה, גבוהה וזקופה. אני יכולה לנצח הכל, אני עוד אפתח יום אחד את השגרירות הישראלית בדמשק!

שני עשורים לאחר מכן, אני שפופה ומרגישה שאני סוחבת במעלה ההר עגלה כבדה של דאגות קשות מנשוא וכל מה שעומד מול עיני, הוא לדאוג לפרנסת משפחתי. איפה האידאולוגיה, איפה צדקת הדרך, איפה הכבוד בעבודה ?

המאבק של משרד החוץ בימים אלו, יותר משהוא מאבק של תנאי העסקתם של עובדי שירות החוץ, הוא מאבק על זכותנו הבסיסית לקבלת הכרה בעבודתנו החשובה.

מהרבה בחינות ניתן להשוות את עבודת משרד החוץ לעבודת משרד יח"צ. הלקוחה שלנו, מדינת ישראל, היא בהחלט לא לקוחה קלה לשיווק ולקידום בקרב הקהל הרחב ועלינו מוטלת העבודה הסיזיפית כמעט של הבלטת התכונות היפות והטובות של ישראל ואזרחיה בקרב קהלים עוינים. היינו כל כך עסוקים במטלות האינסופיות הכרוכות בעבודה זו שלא שמנו לב שמביתנו קמים ומנסים לחסלנו.

לאט לאט ומבלי שנרגיש החל תהליך ייבוש משרד החוץ מעובדיו. כאן קיצצו בתוספת שכר, שם קיצצו בשמירת זכויות של בני זוגנו, בזכויות ילדינו לחינוך חינם, בתוספות למדינות קשות השירות, ובאי עדכון שכרנו. תגידו, זו מלחמה על שכר. לא , זו מלחמה על מהותנו וכבודנו. הלקוחה היחידה שלנו, מדינת ישראל, וליתר דיוק, העומדים בראשה, לא מעריכים את עבודתנו הקשה. בתהליך איטי וקשה הם מביאים לגסיסתו של משרד החוץ הישראלי. כמה זמן ישרדו עובדים במערכת שאינה מבטיחה פנסיה ראויה ומפקירה את בני משפחותיהם ?

ונחזור אלי, אני מסתכלת בדאגה וחושבת מתי יהיה בי האומץ לקום ולברוח. כמה זמן עוד אוכל להסתכל בעיניו של בעלי שהקריב הכל למעני, וכל מה שאני יכולה להבטיח לו הוא המשך של חיי נדודים רחוק מישראל במרדף אחר הפרנסה ללא הכרה מצד מי ששלח אותנו למערכה…אלף אלפי הבדלות, אני נזכרת בסבי ובסבתותיי , כולם ניצולי שואה שחייהם ניצלו בגלל שזיהו בזמן את הקטסטרופה המתקדמת אליהם בצעדי ענק. אז נכון שכאן לא מדובר בשואה אבל כן מדובר בקטסטרופה אישית לשאיפותיי ולמקצועיותי בדומה לכל חברי למקצוע ובשואה כלכלית עבור משפחתי. אך בעיקר מדובר בקטסטרופה לאומית עבור מדינת ישראל.

המחשבות לא מרפות, אני מאשימה את האופי הנשי הנוטה לסובלנות, להשלמה עם רוע הגזירה המכתיבה להמשיך הלאה, עם הנרפות לפעמים, עם השאיפה לרצות , לא יודעת את מי, מתוך תקווה מדומה שכך תשתנה התפיסה.

אני חיילת בצבא ההגנה לישראל 365 יום בשנה. ללא חופשות, ללא רגילות , ללא הפוגה . אני רק מחליפה מדי כל כמה שנים מוצב קדמי אחד בשני . רחוק מן הבית, רחוק מן המשפחה. על חיילי צה"ל, שומרים ומגבים הרמטכ"ל ושר הבטחון. לי נותר רק לתהות איפה שר החוץ ?איפה המנכ"ל ? שמקרבנו גדל ומכיר את כולנו מקרוב. למה עלינו לא שומרים ? אם שר הבטחון והרמטכ"ל היו נוהגים בחיילי צה"ל כפי שנוהגים בעובדי משרד החוץ, הם כבר מזמן היו נותנים את הדין והיו נותרים ללא משרה וללא עתיד פוליטי. האם בשל אופיים של עובדי משרד החוץ נידונו להעסקה מבזה שכזו המוחקת את כבודנו העצמי ומחייבת אותנו להילחם על כל פרוטה ?

אז לרגל יום האשה ובעיקר למען עתידי, עתיד משפתי עתיד חברי במשרד החוץ ועתיד מדינת ישראלית , אני החלטתי שלא עוד.

מספיק לרצות , הגיע הזמן להיות גאים בעבודתנו ובמי שאנחנו. לא רק אנחנו אלא גם חברינו, משפחותינו ואזרחי מדינת ישראל. רק כך נוכל להוביל, רק כך נקבל את מה שמגיע לנו בצדק ולא בחסד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s