ארכיון הרשומות עם התג "אביגדור ליברמן"

מצורפים מכתבי התמיכה של ראשי המנהיגות היהודית העולמית, המשבר המתמשך בשירות החוץ הישראלי ברור לעיניהם והם אינם חוסכים במילים לתיאור היקפו:

Following are letters of support, written by the heads of world Jewish organizations.

The ongoing crisis in the Israeli Foreign ministry is a cause for concern overseas, as it is in Israel, and in some cases even more so.

כך כותב דייויד האריס ראש ה AJC –

Hear, hear for Israel’s diplomats!
By: David Harris, Executive director of the AJC
I would normally never get involved in an Israeli labor dispute. Not being Israeli, I know my place. But in the case of the decision by Israel’s diplomats to walk out after failing to reach a satisfactory deal with the government, I readily confess that I can’t remain silent.
I know well many of Israel’s diplomats, having met them in Jerusalem, New York, and the four corners of the earth over the course of several decades involved in AJC’s global advocacy. Most are truly impressive, serve Israel proudly and thoughtfully, and endure hardships that may not always be apparent to the casual observer.
Sadly, I’ve learned, however, they are also often undervalued and underappreciated.
Let’s start with the job itself.
Israel is not exactly a large, self-sufficient nation, if any such country exists. It needs lifelines to the world. Its diplomats fulfill that role. Name a country, big or small, and there are essential Israeli interests. At the end of the day, it is the diplomats who doggedly pursue those interests, be they in the bilateral or multilateral arenas. Remove them from the equation, and Israel is vastly diminished as a nation, with its global position at greater risk.
Indeed, the work is so indispensable that the Ministry of Foreign Affairs must be able to attract – and retain – the best and the brightest. But how to do so when the pay scale is as surprisingly low as I discovered it to be?
Moreover, the work may seem glamorous from the outside, but up close it is demanding on the diplomats and, yes, their families.
Imagine, for instance, serving in a country located in a time zone six or eight hours ahead of or behind Israel’s. That means the diplomats have to be on call not only during all the working hours of the country in which they’re serving, but also many additional hours because of the time differences with Israel and its working rhythm. And while Israel has a Sunday-Thursday work week, most other places have a Monday-to-Friday schedule. Add to that the crises which don’t necessarily respect the clock and you can easily have a non-stop job.
Consider, too, that, with small staffs in most embassies, consulates, and missions, there’s a tremendous workload on the shoulders of each of the diplomats. Two or three diplomats to cover a country of, say, ten million people, with its myriad centers of power and influence, can easily be stretched to the limit, and then some.
Further, moving every three to four years takes its toll on families. Spouses generally have to give up their professional careers, and children are moved back and forth between Israel and various countries, at times causing understandable family tensions and traumas.
And the work can be very dangerous. Israel recently marked the 22nd anniversary of the terrorist attack on its embassy in Buenos Aires, in which 29 people were killed, including a few whom I knew. Alas, that was not the only assault on an Israeli installation abroad, not to mention the various thwarted incidents. In other words, diplomats surrounded day and night by armed guards don’t exactly have an easy or care-free life.
In today’s world, Israel seeks to widen and deepen its diplomatic, political, strategic, economic, cultural, and other ties with a whole host of countries, drawing on its many, and growing, assets, from cyber security to water management, agriculture to medicine, innovation to high-tech, and counter-terrorism to environmental protection. Diplomats are on the cutting edge in presenting Israel as a “brand” worth knowing, exploring, and engaging.
At the same time, the war against Israel has, of course, expanded from Israel’s borders to the global stage. The BDS campaigns, the flytillas and flotillas, the delegitimizers, the one-staters, and other hypocrites have taken to the media, the courts, the universities, the intelligentsia, the streets, and countless other venues in their relentless efforts to tarnish Israel’s good name, declare it a pariah state, and bring it to its knees. Israel’s diplomats are the front-line combatants in standing up to these determined adversaries. This is all about Israel’s national security, nothing less.
My earnest hope is that Israel’s government will quickly find a way to recognize the indispensable role of its nation’s diplomats and offer them improved working conditions – and the respect that goes with it. Handled well, this could be a win-win situation rather than, perforce, a zero-sum outcome.
I don’t know of many Israelis who choose diplomacy to get rich. Rather, it offers a chance to represent a country they love and whose interests they want to protect and advance. There can be few higher callings. I know. I’ve met literally hundreds of Israel’s diplomats in scores of countries over several decades. They deserve the chance to return to their vital posts with the dignity befitting their chosen career paths.

דברים ברורים וחדים כותב גם מלקולם הונליין, סגן יו"ר וועידת הנשיאים [הגוף המאגד את כל הארגונים היהודיים הגדולים ברחבי העולם]

By: Malcolm Hoenlein, executive vice chairman of the Conference of Presidents

Malcolm Hoenlein with Prime Minister Netanyahu

Malcolm Hoenlein with Prime Minister Netanyahu

"I started writing this article during the first Israeli Foreign Ministry strike a few months ago, but was reluctant to publish it because of my personal predilection against involvement in internal governmental matters of this kind. Visiting Israel at the time, I was stunned by the public’s indifference to the strike and the dismissive attitude towards those engaged in it. Now, with the strike resumed and intensified, the same lack of concern and interest seems to prevail.

When there is a strike that directly impacts people's lives, like a bus stoppage or electricity shut off, the reaction is swift and pressure quickly mounts to reach an accommodation. This is not the case when Israeli diplomats go on strike, possibly because most people don’t realize the negative effects, the direct harm and the lasting damage it may cause.

I cannot presume to evaluate the demands and counteroffers made by striking Foreign Ministry workers or by Finance Ministry officials, but I am in a position to judge the impact that the strike is having not only on Israeli diplomats but also on many good people who wish to visit, develop ties or engage in commerce with the Jewish state.

I have worked closely with many members of Israel’s foreign service at every level for decades. Most of them are amongst the hardest working and most devoted, dedicated and committed public servants I have ever met. Many of them could easily find more lucrative positions outside the Foreign Ministry, were it not for their devotion to serving the country and representing Israel abroad.

Far too many Israeli elected and public officials do not sufficiently appreciate these diplomats or the personal sacrifices they must make in order to represent Israel around the globe, including in hostile or isolated locations. Their assignments can often involve danger to them and their families – and the memorials in the Foreign Ministry attest to those who have paid with their lives. Often, the spouses of diplomats must give up promising careers in order to accompany their families abroad. This can also mean relinquishing a pension and creating obstacles to finding similar employment when they return.

I know that some people are under the impression foreign postings for diplomats entail lavish benefits. This is far from the truth, especially for those who are with families who serve in expensive cities. I personally know of Israeli diplomats who were forced to borrow money while abroad in order to make ends meet. I was not surprised to learn, therefore, that one third of those recruited in the past ten years have left the Foreign Ministry for financial reasons.

I have worked especially closely with Israeli emissaries in the United States. They are a remarkably talented and articulate team that would make any country proud. They devote themselves wholeheartedly to their tasks, are available at all hours, day or night, and often go far beyond the call of duty. In the Conference of Presidents we visit many countries – most recently Spain and Greece – and we are often witnesses to the high regard in which Israel's representatives are held. In Israel itself a few weeks ago, we were once again impressed with the competence, knowledge and understanding of the staff that serves in the Foreign Ministry in Jerusalem.

Israel’s foreign service is a critical part of the country's strategic equation and is vital to an array of national interests. From the consular services that address individual needs to hasbara advocacy for Israel, to promotion of economic ties and facilitation of visits by foreign leaders and people of influence, Israeli diplomats provide vital services.

It is clear that most people in Israel, aside from those seeking direct services, do not realize the overall impact the strike is having. Many visits by leaders and delegations have and will be cancelled or postponed as a result of this strike: Events have been called off, plans have been scuttled, lives have been disrupted. Yet far too many people, in both the government and the media, show a shocking lack of personal compassion for the striking diplomats or concern for the damage that their strike is causing to the perception of Israel as a while.

I hope that this appeal can help to introduce a greater sense of urgency to the negotiations and perhaps some soul-searching about how those who are “the face of Israel abroad” are being treated. It is humiliating for them as well as for the State of Israel, and the price is mounting everyday."

פוסט של חברינו לעבודה קובי שושני, קונסול ישראל בבלגיה:

מר לפיד, בצונאמי שפקד את דרום מזרח אסיה הייתי בשליחות בשבדיה. כקונסול ישראל בתאילנד לשעבר, הצעתי מייד את הסיוע שלי. לא הייתי לבד, היו איתי קונסולים מעולים אחרים ממשרד החוץ, מלח הארץ, אנשי מקצוע שמיד התנדבו. נבחרתי להצטרף לקבוצה. ללא שאלות, ללא עלויות. מצויד בנעלים גבוהות, והרבה חששות נסעתי לאזור פוקהט שם התמקמה המשלחת הישראלית.

אני זוכר את רגעי המשבר, הגופות הצפות בתאילנד, הודו וסרי לנקה. במשך שלושה שבועות ראיתי מסביבי רק גופות. טיפלנו ביחד עם משטרת ישראל וזק״א במשפחות. הרגשנו שזו שליחות. טיפלנו לא רק בישראלים, אלא גם באזרחים מלאומים שונים. ראיתי מקרוב את החיבה לה זכינו. היינו שם להם ברגעים הקשים בחייהם. אין ספק כי היחס שלהם לישראל השתנה. אינני חושב כך. אני בטוח בכך. הם אמרו לי זאת!

קובי שושני

קובי שושני בתאילנד בימים שאחרי הצונאמי. מאחוריו ניתן לראות ערמות של ארונות קבורה עבור הנספים.

כשחזרנו הביתה, זרקנו את כל הבגדים, לא ביקשנו החזר הוצאות ראינו בכך שליחות. מה שנשאר לנו היו הריחות של גיא ההריגה שלא עזבו אותנו במשך חודשים רבים. ריח שפגשתי שוב ושוב בלי כוונה לאורך כל השרות שלי בארץ ובחו״ל. עם עשרות פעולות של הצלה, סיוע, וביקורי חולים בבתי חולים בערבי שבת. סכנות אישיות ובריאותיות.

שר האוצר, אני חש פגוע. חש פגוע כי עובדיך מציגים אותנו כנהתנים צמאי כסף.

בסוף השבוע התקשרו אלי ממשטרה ההגירה של בריסל: ״ישראלי עצור״. באותו זמן ישבתי עם חבר מקומי ורעייתי לארוחת צהריים. אמרתי להם שאני נוסע למעצר. שר האוצר, לא אין לי נהג, אינני מקבל אחזקת רכב ואינני מקבל אפילו את הביטוח של הרכב. קמתי ועזבתי. במונית שעליה אינני מקבל החזר.

השר לפיד, עזוב אותך אנחנו אוכלי חינם!

אני נושק לגיל החמישים. גם רעייתי. מה תעשה שנשוב, האם תמצא עבודה? איך נסתדר עם משכורת אחת? עזוב את הקידום שלה, הרצונות שלה, ההקרבה שלה. עזוב זה ״שטויות״.

קצת כואב לי שדווקא אתה, שכל כך רוצה לסייע למעמד הביניים נותן לנו להקיז דם.

אינני אוכל חינם, יאיר, אינני.

version 1

 היום ימלאו 22 שנים לפיגוע הרצחני בשגרירות ישראל בבואנוס איירס –ארגנטינה, בו קיפחו את חייהם 29 בני אדם. יהודים, נוצרים, צעירים, מבוגרים, ילדים, אנשי השגרירות ועוברי אורח.

לזכר המתים והפצועים מובאים דבריו של דני בירן דיפלומט ואיש משרד החוץ.

דני עזב את בניין השגרירות 6 דקות לפני פיצוץ מכונית התופת. אשתו שעבדה אף היא בשגרירות נפצעה קשה.

"פיצוץ מכונית התופת בוצע כידוע ע"י חזבאללה ואיראן. לאחדים זו היסטוריה רחוקה ,לאחדים אירוע שאינו מוכר אך לרבים מאתנו, עובדי משרד החוץ ובני משפחותיהם, מדובר באירוע אשר לא ימחה לעד, אירוע אשר גרם לרבים מאתנו אבדן כבד והשאיר בנו צלקת עמוקה בלב. אירוע ששב ומזכיר לנו אנשי משרד החוץ, כי אכן אנו בחזית, אנו מתייצבים לדגל בכל שעה ובכל זמן, לא שואלים לאן, כי אם מתי ולא אחת יודעים מראש כי אנו מסכנים את עצמנו ואת בני משפחותינו אך לא נרתעים, אין זו קלישאה זו מציאות עגומה . הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס מקבל משמעות נוספת ומיוחדת דווקא בימים אלו, ימים בהם משרד החוץ נאבק על קיומו ונאבק על ההכרה כי אנשיו עושים בחזית הדיפלומטית לילות כימים, חזית שאינה שונה מהחזית הביטחונית והפיגוע הרצחני אשר החריב את השגרירות שלנו על יושביה היא עדות מצערת לכך . מחר נשוב ונזכור כפי שאנו עושים כמדי שנה את אנשי משרד החוץ ,דיפלומטים ישראלים ועובדים מקומיים ,ישראלים ושאינם ישראלים שהיו ועודם חלק בלתי נפרד מחיינו. נשוב ונתחייב בפניהם כי לעולם לא נשכח

ולעולם לא נסלח . יהי זכרם של הנופלים ברוך.

version 2

  אל דבריו של דני מצטרפים דבריה של שגרירת ישראל בארגנטינה היום דורית שביט:  "ביום ב' הקרוב, 17/3 נציין בבואנוס איירס את יום הזיכרון ה-22 לפיגוע הנפשע נגד בניין שגרירות ישראל בבירת ארגנטינה, פיגוע שגבה את חייהם של דיפלומטים ועובדי השגרירות. נזכור ביום זה, כי כנציגי המדינה וכסמל שלטוני ניצבים הדיפלומטים – וגם בני משפחותיהם – בחזית ומהווים יעד קבוע לפיגועים, וקיר הזיכרון בבניין משרד החוץ בירושלים מהווה עדות אילמת לטרור הפוגע בדיפלומטים זה למעלה מ-40 שנה! נוכח האיום המתמיד נאלצים הדיפלומטים להסתגל להגבלות המוטלות דרך קבע על חופש התנועה, הפעולה והפעילות שלהם. אין אילו כלל "חיי הזוהר המדומיינים", עליהם אולי חולמים פקידי האוצר"

הפיגוע בשגרירות ישראל התרחש ב17/3/92 אולם בגלל שושן פורים נדחה השנה הטקס ליום שלישי ה-18/3.

הטקס יתקיים בדיוק בפינת הרחובות בהם עמדה פעם השגרירות שחרבה כליל וכיום נקראת "ככר שגרירות ישראל".

במקום קיר זכרון עליו חרוטים שמות 29 הנרצחים ולידו חורשה קטנה עם 29 עצים.

בטקס בו תהייה השתתפות רשמית ארגנטינאית ישתתפו מאות בני הקהילה היהודית ובהם כתות מבתי הספר היהודיים. הטקס ייחל בדיוק בשעה 1449 הדקה בה התפוצצה מכונית התופת. מדינת ישראל תיוצג ע"י יצחק שוהם סמנכ"ל אמל"ט במשרד החוץ שאף ינאם בשם מדינת ישראל.

בדרכו המיוחדת כותב הבוקר הסופר אמיר גוטפרוינד בעמוד הפייסבוק שלו על המשבר בשירות החוץ – להלן הפוסט המלא:

הוא הולך. בכל יום, בכל מזג אוויר. אני רואה אותו ממכוניתי, בנקודות שונות שבין סכנין (כנראה עיר מגוריו) ובין קיבוץ אשבל. משהו כמו 15 ק"מ בכל כיוון. סנטרו זקוף, גופו תמיר וגא. הילוכו איטי, נינוח. ועל כתפיו, תמיד, גלימה שחורה של עורך דין או שופט. פעם לקחתי טרמפיסטים מסכנין והם אמרו לי שהיה עורך דין גדול והשתגע. אולי. נראה מתאים. אני מביט בו בכל פעם, בסיפורו העצוב, המסתורי. הגלימה כבר דהויה, פניו כבר מקבלות אט אט את ארשת הפנים של "תמהוני". אני עוקב אחריו שש שנים. מי יודע מתי החל בהליכתו האיטית, המתונה. מי יודע מה קרה לו בחייו. מטפלים בו, זה ניכר לעין. מסופר, מגולח, בגדיו מתאימים ונקיים. האם זו רעייתו? ילדיו? המשפחה המורחבת? פעם או פעמיים חשבתי לעצור לידו, לומר לו שלום. לשאול משהו. ולא עצרתי. לא רציתי להפריע לו ואולי – לא רציתי לחבל במסתורין.


אמיר גוטפרוינד
צילום: מוטי קיקיון

מסתורין. זו הנקודה המטרידה אותי בעניין אחר לגמרי. עיצומי עובדי משרד החוץ. העיצומים האלה נמשכים כבר זמן ארוך ביותר. בחודש יולי 2013 כבר פרסמתי מאמר אוהד למאבקם. והעיצומים נמשכים והמשבר אינו נפתר ורק הנזקים למדינת ישראל נערמים מדי יום לגובה רב. מה קורה שם? להבנתי, הרי לא מדובר בכסף גדול מאד. להבנתי, די ברור שהעובדים צודקים במידה זו או אחרת. הנזקים אולי אינם ניכרים לעין הציבור כמו הדחה מוקדמת של מועמד אהוב בתוכנית ריאליטי, אבל דווקא לאלה שההחלטה בידיהם הנזקים האלה ברורים ומוחשיים. מה קורה שם? מדוע יאיר לפיד מתנכר להם ומניח לאנשי משרדו להתדיין איתם ללא מעורבותו הישירה של מי שאמור פחות או יותר לייצג אנשים מסוגם. ואביגדור ליברמן? איפה האגרוף שלו מוטח על השולחן "תפתרו את המשבר המזיק הזה מייד". הוא שר החוץ, נכון? זה קצת קשור אליו, העניין של עיצומים במשרד החוץ. וראש הממשלה? ראש הממשלה לא אמור להתערב בכל משבר כבר בתחילתו. אבל יש את "הרגע הנכון", אחרי שחלף זמן, אחרי שמוצו דרכי המשא ומתן. להפעיל את מנהיגותו, כובד משקלו. איפה הוא? איפה כולם?

אני באמת באמת באמת לא מבין מה קורה שם. למה לא פותרים את המשבר הזה?

ככה זה. איש אחד מיסתורי ועצוב הולך במסלול הלוך ושוב עם גלימת עורך דין על כתפיו. השתגע. אחרים, מיסתוריים לא פחות, מתעלמים ממשבר קשה ורציני. האם מותר לומר עליהם "השתגעו"? לא נראה לי. פייסבוק או לא פייסבוק, לא צריך להיסחף למילים כאלה. אבל מה קורה שם, מה?

שבת שלום

ואנחנו אומרים לאמיר – תודה על התמיכה העקבית! 


פוסט שכתבה סיגלתי פרימן, רעייתו של עמיתנו מייקל פרימן, סגן השגריר בדרום אפריקה, על קיר הפייסבוק של שר האוצר. אנחנו תוהים אם היא תזכה להתייחסות כלשהו מהשר…

בחרתי בך.

קמתי מהמיטה למרות שהייתי בשמירת הריון. בשם הציונות חשבנו בעלי ואני שזה מספיק חשוב "לשבור שמירה". טיפסתי במעלה המדרגות של בית ספר יסודי במרכז ירושלים התנשפתי וטיפסתי. לקחתי את הפתק של "יש עתיד" ללא כל היסוס ובביטחון מלא שרק טוב יכול לצאת מזה ושלשלתי. 

בחרתי בך.

כשהיה בן 27, עלה בעלי לארץ מלונדון ובגיל 41 (דצמבר 2011) התחיל קורס צוערים. כשהתחיל את דרכו במשרד החוץ הוא קיצץ 11000 ₪ נטו מהמשכורת הקודמת השאיר את הרכב הצמוד בחניון של המשרד אותו מינכ"ל וצעד מלא גאווה לשרות המדינה. 

בחרתי בך. 

יולי 2013 יצאנו לשליחות הראשונה בדרום אפריקה. כמו בכל מעבר בין מדינות התקופה הראשונה לא פשוטה אבל אנחנו מיומנים, משופשפים וציונים נכון? 

בחרתי בך.

השארתי מאחור משפחה, חברים, קריירה… לצורך העניין אפרט מעט יותר על הקריירה שלי: מעולם הציונות אני מגיעה. דרך תוכנית "נעל"ה" לשליחות של הסוכנות היהודית ברוסיה, אוקראינה, קזחסטן ואוזבקיסטן, שלוש שנים שליחות של הסוכנות היהודית בארה"ב ולקינוח מנהלת בכירה בתוכנית "תגלית". למה לקינוח? כי כנראה שזה הסוף… אחזור לארץ בעוד ארבע שנים אגיש מועמדות לתפקידים שונים והראשון שיחשוב שנכון לקחת אותי לשנתיים בלבד (עד לשליחות הבאה) אליו אתמסר. ופנסיה? בדרך הזו לא אצליח לצבור פנסיה הולמת לעתיד ונראה כי הפנסיה הצוברת של בעלי תהיה מקור ההכנסה העיקרי כשנתבגר וגם על זה יהיה צורך להתגבר. 

בחרתי בך.

אנחנו בקושי מצליחים לסגור כאן את החודש. הבאנו אתנו כספים מהארץ שכולם נגמרו בחודשי ההתארגנות. היה צורך לקנות שתי מכוניות כי אסור להשתמש כאן בתחבורה ציבורית מטעמי בטחון. אנחנו משלמים את הוצאות החזקת הרכב לשתי המכוניות מכיסנו למרות שאחת מהן משמשת את בעלי לצורכי עבודה בלבד. אנחנו משלמים מסים בארץ שהם מהגבוהים ביותר 48% !!! על מה ולמה??? עם זאת, הפנסיה מבוססת על משכורת שנקראת בלשון המקצועית "צל" שהיא למעשה המשכורת שהיינו אמורים לקבל אם היינו בארץ. מה שבטוח זה שפנסיה כזו תעשה צל על חיינו הבוגרים. כל זה כאשר המשכורות שלנו לא התעדכנו משנת 2002 למרות שהאינפלציה בדרום אפריקה בשיאה. 

בחרתי בך.

אני גרה במדינה עם רמת פשע בין הגבוהות בעולם. אני לא יכולה לצאת עם הילד שלנו, בן השנה, לטיול של אחרי הצהריים לגן הציבורי הקרוב. בכל תנועה שלנו צריך לבדוק את הרכבים, להיזהר ולחשוד. מרגע החשכה אנחנו סוגרים את כל הסורגים בבית כולל שער ברזל שחוצץ בין שאר הבית לחדרי השינה. אבל דרך משקפי הציונות הכל נראה יפיפה ולא מזיק. 

בחרתי בך. 

כשאני ובעלי נצא לפנסיה נקבל משרות המדינה גמלה של 4000 ₪ לחודש. וכשהילדים יבואו אלינו לארוחות שבת, לחגים ולימי הולדת נצטרך להוציא את משקפי הציונות ולנגב את הדמעות מתחת על מנת שאף אחד לא יראה. 

בחרתי בך. ואני שואלת איפה אתה? מתי אתה תבחר בי?!

קטע מתוך כתבתו ("אזעקת אמת בבית שמש") של צבי זינגר באתר מגפון – עיתון ישראלי עצמאי – 

איפה הסופרטנקר?

מה עוד צריך לקרות כדי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יתעורר מהתרדמת שבה הוא מצוי – ויעשה משהו כדי להציל את שירות החוץ של מדינת ישראל? לאיזה קטסטרופה עלינו להמתין כדי שגם שר החוץ, אביגדור ליברמן – שיודע לדפוק על השולחן וגם להפוך אותו, כשיש צורך – יתעורר משלוות גן העדן, שבה הוא מצוי?

כשזוכה מכל סעיפי האישום – חשבנו שליברמן ישנס מותניים וייכנס בכל הכוח לסוגיית סכסוך העבודה במשרד החוץ, כדי לפתור אותה. אז חשבנו. ליברמן העדיף כנראה עיסוקים אחרים, מעניינים יותר מבחינתו.

supertankerמילא, ליברמן. אבל נתניהו? דווקא הוא – האיש שהיה פעם שגריר ישראל באו"ם; האיש שאמור לדעת את חשיבות שירות החוץ למדינת ישראל – ממשיך לשבת על הגדר בעוד השיתוק מתפשט והולך בזרועות הדיפלומטיות של מדינת ישראל. אותו נתניהו – שהתפאר בכך ש"היה הראשון לזהות" את הבעיה בשריפה הקטלנית בכרמל ושלא הפסיק להזכיר כי בזכותו הובא ה"סופרטנקר" שכיבה אותה – ממשיך לנמנם, בעוד שריפה מסוג אחר מאכלת את משרד החוץ והופכת אותו לאודים עשנים.

נתניהו היה צריך לזהות את הבעיה עוד כשנולדה, לפני חודשים רבים, כאשר עובדי משרד החוץ הכריזו על סכסוך עבודה. ליתר דיוק, הבעיה נוצרה עוד שנים רבות לפני כן – אבל הדיפלומטים המנומסים מדי ממשרד החוץ, חיכו עד שהמים הגיעו ממש עד נפש. ואת המחיר משלמים עכשיו אלפי ישראלים שזקוקים לשירותים קונסולריים דחופים בחו"ל. את המחיר משלמת גם מדינת ישראל שזרועה האסטרטגית, ביחסי החוץ ובדיפלומטיה הציבורית,  הופכת בקצב  הולך וגדל לאיבר מנוון.

כשניסה נתניהו, במסיבת העיתונאים השבוע באילת, לעניין את דעת הקהל העולמית, בספינת הנשק שנתפסה – גילה כי מאוחר מדי. הוא בחר להתלונן וקבל על "ההתעלמות של הקהילה הבינלאומית מתפיסת הספינה הזאת", שהיא "עדות נוספת לעידן הצביעות שבו אנו חיים". אבל לו היה מקדיש מזמנו לפתרון סכסוך העבודה במשרד החוץ, היה המסר שלו עובר לכתובות הרלוונטיות, גם דרך נציגויות ישראל בחו"ל. 



במסגרת צ'אט אינטרנטי שקיים היום יו"ר האופוזיציה עם גולשי אתר "הארץ" הביע ח"כ הרצוג תמיכה חד משמעית ובלתי מסויגת במאבקם של עובדי משרד החוץ לשיפור תנאי השירות שלהם, וזאת במענה לשאלה של שגריר ישראל בדרום אפריקה ארתור לנק. בדבריו ציין הרצוג כי "אנשי משרד האוצר, מהשר ועד הממונה על השכר, נוקטים בעמדה בלתי סבירה בעליל, בהצעות שהביאו בפני המגשר."

להלן הדברים המלאים:

ארתור לנק שואל: אני שגריר ישראל לדרום אפריקה – מקום שדורש נציגים פעילים ואסרטיבים, לכל הדעות. אנחנו, כמו כל נציגי משרד החוץ בעולם לא זוכים לטיפול הגון ובסיסי ממשרד האוצר. מרגישים שהם החליטו שאין לישראל צורך לדיפלומטים מקצוענים. מה דעתך בנושא? איך היית פותר הסוגיה? עובדי משרד החוץ

יצחק הרצוג: ישראל נאבקת על מעמדה במשפחת העמים, היא צריכה את האנשים הכי טובים שיש בשביל מאבק זה. מחאת עובדי משרד החוץ מוצדקת ביותר. הם מנהלים מאבק נכון בצורה אחראית ומדודה. רוב הקוראים לא מודעים להיקף העבודה של אנשי משרד החוץ בכל רחבי תבל. מי שחושב שמדובר בבילויים וקוקטיילים עושה עוול קשה לשליחות של עובדי משרד החוץ שנמצאים בכל פינה בכל העולם, לפעמים תוך סיכון אישי במצבים מורכבים ורגישים וניצבים בחזית ההגנה על שמה הטוב של המדינה. הצדדים החליטו לפני למעלה מחצי שנה ללכת לגישור, אצל השופט בדימוס סטיב אדלר. נדהמתי לקרוא שהמדינה גוררת רגליים בעמדות שהיא מציגה בפני נציגי משרד החוץ ומבירור שערכתי עם אנשי ההסתדרות המלווים את הסכסוך התברר לי כי משרד האוצר, מהשר ועד הממונה על השכר נוקטים בעמדה בלתי סבירה בעליל, בהצעות שהביאו בפני המגשר.

אני פניתי לשר החוץ וביקשתי כי יתערב לאלתר וינקוט עמדה שתוביל לגישור סביר יותר והוגן יותר. אני קורא לציבור לתמוך במאבקם של עובדי משרד החוץ כי הם חשובים למדינה. ככלל, מקומם אותי שעובדי המדינה שעושים מלאכה כל כך חשובה כמו מורים, רופאים, אחיות, שוטרים, פרקליטים, עובדים סוציאליים, ועוד ועוד תמיד נמצאים במגננה במקום שהמדינה תגיד להם תודה. זהו לב המאבק.