ארכיון הרשומות עם התג "עיצומים"

איגוד העובדים של מדינות אמריקה הלטינית, ארגון העובדים הגדול ביותר ביבשת אמריקה המייצג יותר מ-50 מליון עובדים, שיגר להסתדרות מכתב תמיכה במאבק עובדי משרד החוץ. במכתב מביע מזכ"ל הארגון את הסולידריות המלאה של  ארגונו עם תביעותיהם של עובדי שירות החוץ הישראלי ועם פעולות המחאה של ועד העובדים של משרד החוץ. להלן תרגום של המכתב המלא מספרדית (המכתב המקורי מובא בהמשך):

לכבוד אריאל יעקובי,

מזכ"ל איגוד העובדים

ההסתדרות החדשה

עמית יקר,

ארגוני העובדים והעובדות CSA ו CSI המייצגים באזור [אמריקה הלטינית] למעלה מ-50 מיליון חברים, מצהירים בזאת על הסולידריות שלנו עם המאבק והצעדים בהם נוקט וועד עובדי משרד החוץ הישראלי וזאת לאור הפגיעה המתמשכת בעובדי שירות החוץ הישראלי.

אנו מודעים לעובדה כי סכסוך העבודה הנ"ל נמשך למעלה משנה במהלכה נקט משרד האוצר הישראלי בסחבת מתמשכת ללא כל ניסיון לפתור את המשבר וכן לכישלון של תהליך גישור שהתנהל בחסות נשיא בית משפט לענייני עבודה לשעבר, דבר שהוביל את העובדים להחריף את המאבק ולנקוט בשורה של צעדים ארגוניים.

ארגון עובדי אמל׳ט מצהיר בזאת כי תומך באופן מוחלט בתביעות וועד עובדי שירות החוץ כמפורט להלן:

–          עדכון שכר העובדים בהתאם ליוקר המחיה, עדכון שבמקרים מסויימים לא התבצע מזה 10 שנים.

–          סוף למדיניות מס מפלה

–          התייחסות הולמת למחיר הכבד אותו משלמת משפחת השליח (בן/בת הזוג והילדים), כגון: אובדן הכנסה, וחיסכון לפריסה.

אנו משוכנעים כי הגברת המודעות בישראל ובעולם למצבם הקשה של עובדי שירות החוץ הישראלי, תסייע בהשגת פתרון מהיר לתביעות הליגיטימות של ארגון עובדי שירות החוץ הישראלי.

אנו מביעים סולידריות מלאה עם תנועת העבודה בישראל ובצעדים ובמאבק שנוקט וועד העובדים של שירות החוץ.

על החתום,

ויקטור באיז מוסקירה

המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים של האמריקות [אמל"ט] 

Letter 1

מכתב תמיכה מאיגוד העובדים באמל"ט – עמוד 1

Letter 2

מכתב תמיכה מאיגוד העובדים באמל"ט – עמוד 2

פוסט של חברינו לעבודה קובי שושני, קונסול ישראל בבלגיה:

מר לפיד, בצונאמי שפקד את דרום מזרח אסיה הייתי בשליחות בשבדיה. כקונסול ישראל בתאילנד לשעבר, הצעתי מייד את הסיוע שלי. לא הייתי לבד, היו איתי קונסולים מעולים אחרים ממשרד החוץ, מלח הארץ, אנשי מקצוע שמיד התנדבו. נבחרתי להצטרף לקבוצה. ללא שאלות, ללא עלויות. מצויד בנעלים גבוהות, והרבה חששות נסעתי לאזור פוקהט שם התמקמה המשלחת הישראלית.

אני זוכר את רגעי המשבר, הגופות הצפות בתאילנד, הודו וסרי לנקה. במשך שלושה שבועות ראיתי מסביבי רק גופות. טיפלנו ביחד עם משטרת ישראל וזק״א במשפחות. הרגשנו שזו שליחות. טיפלנו לא רק בישראלים, אלא גם באזרחים מלאומים שונים. ראיתי מקרוב את החיבה לה זכינו. היינו שם להם ברגעים הקשים בחייהם. אין ספק כי היחס שלהם לישראל השתנה. אינני חושב כך. אני בטוח בכך. הם אמרו לי זאת!

קובי שושני

קובי שושני בתאילנד בימים שאחרי הצונאמי. מאחוריו ניתן לראות ערמות של ארונות קבורה עבור הנספים.

כשחזרנו הביתה, זרקנו את כל הבגדים, לא ביקשנו החזר הוצאות ראינו בכך שליחות. מה שנשאר לנו היו הריחות של גיא ההריגה שלא עזבו אותנו במשך חודשים רבים. ריח שפגשתי שוב ושוב בלי כוונה לאורך כל השרות שלי בארץ ובחו״ל. עם עשרות פעולות של הצלה, סיוע, וביקורי חולים בבתי חולים בערבי שבת. סכנות אישיות ובריאותיות.

שר האוצר, אני חש פגוע. חש פגוע כי עובדיך מציגים אותנו כנהתנים צמאי כסף.

בסוף השבוע התקשרו אלי ממשטרה ההגירה של בריסל: ״ישראלי עצור״. באותו זמן ישבתי עם חבר מקומי ורעייתי לארוחת צהריים. אמרתי להם שאני נוסע למעצר. שר האוצר, לא אין לי נהג, אינני מקבל אחזקת רכב ואינני מקבל אפילו את הביטוח של הרכב. קמתי ועזבתי. במונית שעליה אינני מקבל החזר.

השר לפיד, עזוב אותך אנחנו אוכלי חינם!

אני נושק לגיל החמישים. גם רעייתי. מה תעשה שנשוב, האם תמצא עבודה? איך נסתדר עם משכורת אחת? עזוב את הקידום שלה, הרצונות שלה, ההקרבה שלה. עזוב זה ״שטויות״.

קצת כואב לי שדווקא אתה, שכל כך רוצה לסייע למעמד הביניים נותן לנו להקיז דם.

אינני אוכל חינם, יאיר, אינני.

בדרכו המיוחדת כותב הבוקר הסופר אמיר גוטפרוינד בעמוד הפייסבוק שלו על המשבר בשירות החוץ – להלן הפוסט המלא:

הוא הולך. בכל יום, בכל מזג אוויר. אני רואה אותו ממכוניתי, בנקודות שונות שבין סכנין (כנראה עיר מגוריו) ובין קיבוץ אשבל. משהו כמו 15 ק"מ בכל כיוון. סנטרו זקוף, גופו תמיר וגא. הילוכו איטי, נינוח. ועל כתפיו, תמיד, גלימה שחורה של עורך דין או שופט. פעם לקחתי טרמפיסטים מסכנין והם אמרו לי שהיה עורך דין גדול והשתגע. אולי. נראה מתאים. אני מביט בו בכל פעם, בסיפורו העצוב, המסתורי. הגלימה כבר דהויה, פניו כבר מקבלות אט אט את ארשת הפנים של "תמהוני". אני עוקב אחריו שש שנים. מי יודע מתי החל בהליכתו האיטית, המתונה. מי יודע מה קרה לו בחייו. מטפלים בו, זה ניכר לעין. מסופר, מגולח, בגדיו מתאימים ונקיים. האם זו רעייתו? ילדיו? המשפחה המורחבת? פעם או פעמיים חשבתי לעצור לידו, לומר לו שלום. לשאול משהו. ולא עצרתי. לא רציתי להפריע לו ואולי – לא רציתי לחבל במסתורין.

אמיר_גוטפרוינד_צילום-מוטי_קיקיון_פברואר_2013_3

אמיר גוטפרוינד
צילום: מוטי קיקיון

מסתורין. זו הנקודה המטרידה אותי בעניין אחר לגמרי. עיצומי עובדי משרד החוץ. העיצומים האלה נמשכים כבר זמן ארוך ביותר. בחודש יולי 2013 כבר פרסמתי מאמר אוהד למאבקם. והעיצומים נמשכים והמשבר אינו נפתר ורק הנזקים למדינת ישראל נערמים מדי יום לגובה רב. מה קורה שם? להבנתי, הרי לא מדובר בכסף גדול מאד. להבנתי, די ברור שהעובדים צודקים במידה זו או אחרת. הנזקים אולי אינם ניכרים לעין הציבור כמו הדחה מוקדמת של מועמד אהוב בתוכנית ריאליטי, אבל דווקא לאלה שההחלטה בידיהם הנזקים האלה ברורים ומוחשיים. מה קורה שם? מדוע יאיר לפיד מתנכר להם ומניח לאנשי משרדו להתדיין איתם ללא מעורבותו הישירה של מי שאמור פחות או יותר לייצג אנשים מסוגם. ואביגדור ליברמן? איפה האגרוף שלו מוטח על השולחן "תפתרו את המשבר המזיק הזה מייד". הוא שר החוץ, נכון? זה קצת קשור אליו, העניין של עיצומים במשרד החוץ. וראש הממשלה? ראש הממשלה לא אמור להתערב בכל משבר כבר בתחילתו. אבל יש את "הרגע הנכון", אחרי שחלף זמן, אחרי שמוצו דרכי המשא ומתן. להפעיל את מנהיגותו, כובד משקלו. איפה הוא? איפה כולם?

אני באמת באמת באמת לא מבין מה קורה שם. למה לא פותרים את המשבר הזה?

ככה זה. איש אחד מיסתורי ועצוב הולך במסלול הלוך ושוב עם גלימת עורך דין על כתפיו. השתגע. אחרים, מיסתוריים לא פחות, מתעלמים ממשבר קשה ורציני. האם מותר לומר עליהם "השתגעו"? לא נראה לי. פייסבוק או לא פייסבוק, לא צריך להיסחף למילים כאלה. אבל מה קורה שם, מה?

שבת שלום

ואנחנו אומרים לאמיר – תודה על התמיכה העקבית! 

לפיד

פוסט שכתבה סיגלתי פרימן, רעייתו של עמיתנו מייקל פרימן, סגן השגריר בדרום אפריקה, על קיר הפייסבוק של שר האוצר. אנחנו תוהים אם היא תזכה להתייחסות כלשהו מהשר…

בחרתי בך.

קמתי מהמיטה למרות שהייתי בשמירת הריון. בשם הציונות חשבנו בעלי ואני שזה מספיק חשוב "לשבור שמירה". טיפסתי במעלה המדרגות של בית ספר יסודי במרכז ירושלים התנשפתי וטיפסתי. לקחתי את הפתק של "יש עתיד" ללא כל היסוס ובביטחון מלא שרק טוב יכול לצאת מזה ושלשלתי. 

בחרתי בך.

כשהיה בן 27, עלה בעלי לארץ מלונדון ובגיל 41 (דצמבר 2011) התחיל קורס צוערים. כשהתחיל את דרכו במשרד החוץ הוא קיצץ 11000 ₪ נטו מהמשכורת הקודמת השאיר את הרכב הצמוד בחניון של המשרד אותו מינכ"ל וצעד מלא גאווה לשרות המדינה. 

בחרתי בך. 

יולי 2013 יצאנו לשליחות הראשונה בדרום אפריקה. כמו בכל מעבר בין מדינות התקופה הראשונה לא פשוטה אבל אנחנו מיומנים, משופשפים וציונים נכון? 

בחרתי בך.

השארתי מאחור משפחה, חברים, קריירה… לצורך העניין אפרט מעט יותר על הקריירה שלי: מעולם הציונות אני מגיעה. דרך תוכנית "נעל"ה" לשליחות של הסוכנות היהודית ברוסיה, אוקראינה, קזחסטן ואוזבקיסטן, שלוש שנים שליחות של הסוכנות היהודית בארה"ב ולקינוח מנהלת בכירה בתוכנית "תגלית". למה לקינוח? כי כנראה שזה הסוף… אחזור לארץ בעוד ארבע שנים אגיש מועמדות לתפקידים שונים והראשון שיחשוב שנכון לקחת אותי לשנתיים בלבד (עד לשליחות הבאה) אליו אתמסר. ופנסיה? בדרך הזו לא אצליח לצבור פנסיה הולמת לעתיד ונראה כי הפנסיה הצוברת של בעלי תהיה מקור ההכנסה העיקרי כשנתבגר וגם על זה יהיה צורך להתגבר. 

בחרתי בך.

אנחנו בקושי מצליחים לסגור כאן את החודש. הבאנו אתנו כספים מהארץ שכולם נגמרו בחודשי ההתארגנות. היה צורך לקנות שתי מכוניות כי אסור להשתמש כאן בתחבורה ציבורית מטעמי בטחון. אנחנו משלמים את הוצאות החזקת הרכב לשתי המכוניות מכיסנו למרות שאחת מהן משמשת את בעלי לצורכי עבודה בלבד. אנחנו משלמים מסים בארץ שהם מהגבוהים ביותר 48% !!! על מה ולמה??? עם זאת, הפנסיה מבוססת על משכורת שנקראת בלשון המקצועית "צל" שהיא למעשה המשכורת שהיינו אמורים לקבל אם היינו בארץ. מה שבטוח זה שפנסיה כזו תעשה צל על חיינו הבוגרים. כל זה כאשר המשכורות שלנו לא התעדכנו משנת 2002 למרות שהאינפלציה בדרום אפריקה בשיאה. 

בחרתי בך.

אני גרה במדינה עם רמת פשע בין הגבוהות בעולם. אני לא יכולה לצאת עם הילד שלנו, בן השנה, לטיול של אחרי הצהריים לגן הציבורי הקרוב. בכל תנועה שלנו צריך לבדוק את הרכבים, להיזהר ולחשוד. מרגע החשכה אנחנו סוגרים את כל הסורגים בבית כולל שער ברזל שחוצץ בין שאר הבית לחדרי השינה. אבל דרך משקפי הציונות הכל נראה יפיפה ולא מזיק. 

בחרתי בך. 

כשאני ובעלי נצא לפנסיה נקבל משרות המדינה גמלה של 4000 ₪ לחודש. וכשהילדים יבואו אלינו לארוחות שבת, לחגים ולימי הולדת נצטרך להוציא את משקפי הציונות ולנגב את הדמעות מתחת על מנת שאף אחד לא יראה. 

בחרתי בך. ואני שואלת איפה אתה? מתי אתה תבחר בי?!

קטע מתוך כתבתו ("אזעקת אמת בבית שמש") של צבי זינגר באתר מגפון – עיתון ישראלי עצמאי – 

איפה הסופרטנקר?

מה עוד צריך לקרות כדי שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יתעורר מהתרדמת שבה הוא מצוי – ויעשה משהו כדי להציל את שירות החוץ של מדינת ישראל? לאיזה קטסטרופה עלינו להמתין כדי שגם שר החוץ, אביגדור ליברמן – שיודע לדפוק על השולחן וגם להפוך אותו, כשיש צורך – יתעורר משלוות גן העדן, שבה הוא מצוי?

כשזוכה מכל סעיפי האישום – חשבנו שליברמן ישנס מותניים וייכנס בכל הכוח לסוגיית סכסוך העבודה במשרד החוץ, כדי לפתור אותה. אז חשבנו. ליברמן העדיף כנראה עיסוקים אחרים, מעניינים יותר מבחינתו.

supertankerמילא, ליברמן. אבל נתניהו? דווקא הוא – האיש שהיה פעם שגריר ישראל באו"ם; האיש שאמור לדעת את חשיבות שירות החוץ למדינת ישראל – ממשיך לשבת על הגדר בעוד השיתוק מתפשט והולך בזרועות הדיפלומטיות של מדינת ישראל. אותו נתניהו – שהתפאר בכך ש"היה הראשון לזהות" את הבעיה בשריפה הקטלנית בכרמל ושלא הפסיק להזכיר כי בזכותו הובא ה"סופרטנקר" שכיבה אותה – ממשיך לנמנם, בעוד שריפה מסוג אחר מאכלת את משרד החוץ והופכת אותו לאודים עשנים.

נתניהו היה צריך לזהות את הבעיה עוד כשנולדה, לפני חודשים רבים, כאשר עובדי משרד החוץ הכריזו על סכסוך עבודה. ליתר דיוק, הבעיה נוצרה עוד שנים רבות לפני כן – אבל הדיפלומטים המנומסים מדי ממשרד החוץ, חיכו עד שהמים הגיעו ממש עד נפש. ואת המחיר משלמים עכשיו אלפי ישראלים שזקוקים לשירותים קונסולריים דחופים בחו"ל. את המחיר משלמת גם מדינת ישראל שזרועה האסטרטגית, ביחסי החוץ ובדיפלומטיה הציבורית,  הופכת בקצב  הולך וגדל לאיבר מנוון.

כשניסה נתניהו, במסיבת העיתונאים השבוע באילת, לעניין את דעת הקהל העולמית, בספינת הנשק שנתפסה – גילה כי מאוחר מדי. הוא בחר להתלונן וקבל על "ההתעלמות של הקהילה הבינלאומית מתפיסת הספינה הזאת", שהיא "עדות נוספת לעידן הצביעות שבו אנו חיים". אבל לו היה מקדיש מזמנו לפתרון סכסוך העבודה במשרד החוץ, היה המסר שלו עובר לכתובות הרלוונטיות, גם דרך נציגויות ישראל בחו"ל. 

 

ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה מי הבא בתור ומי בתור הבא (מלים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד) – פוסט לרגל יום האישה של עמיתתנו יעל השביט, סגנית השגרירה במקסיקו

להצילאני בת 41, נשואה ואם לשתי בנות. דיפלומטית מזה 18 שנה. משרתת כיום במקסיקו סיטי.

כמעט החלום הישראלי המושלם. מה יכול להיות רע ? יום האישה אשר צוין במהלך סוף השבוע האחרון הביא אותי לעשיית חשבון נפש.

בגיל 16 נסעתי לארה"ב כחלק ממשלחת הסברה לבתי הספר הציבוריים ולבני נוער שאינם יהודים. אז הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, להיות דיפלומטית ישראלית.

בגיל 22 התקבלתי לקורס הצוערים של משרד החוץ והגאווה מילאה את ליבי. הרגשתי חדורת מוטיבציה ואידאולוגיה, גבוהה וזקופה. אני יכולה לנצח הכל, אני עוד אפתח יום אחד את השגרירות הישראלית בדמשק!

שני עשורים לאחר מכן, אני שפופה ומרגישה שאני סוחבת במעלה ההר עגלה כבדה של דאגות קשות מנשוא וכל מה שעומד מול עיני, הוא לדאוג לפרנסת משפחתי. איפה האידאולוגיה, איפה צדקת הדרך, איפה הכבוד בעבודה ?

המאבק של משרד החוץ בימים אלו, יותר משהוא מאבק של תנאי העסקתם של עובדי שירות החוץ, הוא מאבק על זכותנו הבסיסית לקבלת הכרה בעבודתנו החשובה.

מהרבה בחינות ניתן להשוות את עבודת משרד החוץ לעבודת משרד יח"צ. הלקוחה שלנו, מדינת ישראל, היא בהחלט לא לקוחה קלה לשיווק ולקידום בקרב הקהל הרחב ועלינו מוטלת העבודה הסיזיפית כמעט של הבלטת התכונות היפות והטובות של ישראל ואזרחיה בקרב קהלים עוינים. היינו כל כך עסוקים במטלות האינסופיות הכרוכות בעבודה זו שלא שמנו לב שמביתנו קמים ומנסים לחסלנו.

לאט לאט ומבלי שנרגיש החל תהליך ייבוש משרד החוץ מעובדיו. כאן קיצצו בתוספת שכר, שם קיצצו בשמירת זכויות של בני זוגנו, בזכויות ילדינו לחינוך חינם, בתוספות למדינות קשות השירות, ובאי עדכון שכרנו. תגידו, זו מלחמה על שכר. לא , זו מלחמה על מהותנו וכבודנו. הלקוחה היחידה שלנו, מדינת ישראל, וליתר דיוק, העומדים בראשה, לא מעריכים את עבודתנו הקשה. בתהליך איטי וקשה הם מביאים לגסיסתו של משרד החוץ הישראלי. כמה זמן ישרדו עובדים במערכת שאינה מבטיחה פנסיה ראויה ומפקירה את בני משפחותיהם ?

ונחזור אלי, אני מסתכלת בדאגה וחושבת מתי יהיה בי האומץ לקום ולברוח. כמה זמן עוד אוכל להסתכל בעיניו של בעלי שהקריב הכל למעני, וכל מה שאני יכולה להבטיח לו הוא המשך של חיי נדודים רחוק מישראל במרדף אחר הפרנסה ללא הכרה מצד מי ששלח אותנו למערכה…אלף אלפי הבדלות, אני נזכרת בסבי ובסבתותיי , כולם ניצולי שואה שחייהם ניצלו בגלל שזיהו בזמן את הקטסטרופה המתקדמת אליהם בצעדי ענק. אז נכון שכאן לא מדובר בשואה אבל כן מדובר בקטסטרופה אישית לשאיפותיי ולמקצועיותי בדומה לכל חברי למקצוע ובשואה כלכלית עבור משפחתי. אך בעיקר מדובר בקטסטרופה לאומית עבור מדינת ישראל.

המחשבות לא מרפות, אני מאשימה את האופי הנשי הנוטה לסובלנות, להשלמה עם רוע הגזירה המכתיבה להמשיך הלאה, עם הנרפות לפעמים, עם השאיפה לרצות , לא יודעת את מי, מתוך תקווה מדומה שכך תשתנה התפיסה.

אני חיילת בצבא ההגנה לישראל 365 יום בשנה. ללא חופשות, ללא רגילות , ללא הפוגה . אני רק מחליפה מדי כל כמה שנים מוצב קדמי אחד בשני . רחוק מן הבית, רחוק מן המשפחה. על חיילי צה"ל, שומרים ומגבים הרמטכ"ל ושר הבטחון. לי נותר רק לתהות איפה שר החוץ ?איפה המנכ"ל ? שמקרבנו גדל ומכיר את כולנו מקרוב. למה עלינו לא שומרים ? אם שר הבטחון והרמטכ"ל היו נוהגים בחיילי צה"ל כפי שנוהגים בעובדי משרד החוץ, הם כבר מזמן היו נותנים את הדין והיו נותרים ללא משרה וללא עתיד פוליטי. האם בשל אופיים של עובדי משרד החוץ נידונו להעסקה מבזה שכזו המוחקת את כבודנו העצמי ומחייבת אותנו להילחם על כל פרוטה ?

אז לרגל יום האשה ובעיקר למען עתידי, עתיד משפתי עתיד חברי במשרד החוץ ועתיד מדינת ישראלית , אני החלטתי שלא עוד.

מספיק לרצות , הגיע הזמן להיות גאים בעבודתנו ובמי שאנחנו. לא רק אנחנו אלא גם חברינו, משפחותינו ואזרחי מדינת ישראל. רק כך נוכל להוביל, רק כך נקבל את מה שמגיע לנו בצדק ולא בחסד.

מכתב פתוח לשר האוצר יאיר לפיד מדיפלומט ישראלי, דר' עפר מזר, המשרת בקונסוליה בלוס אנג'לס:

אדוני השר. בבחירות האחרונות שמתי לך פתק בקלפי. היית התקווה הגדולה שלי. סברתי שהתוכניות שהצעת לתיקון עוולות נשמעות הגיוניות, שאתה אינטליגנטי מספיק להבין את האתגרים שעומדים בפני העם והמדינה ושהלב שלך במקום הנכון. סברתי שתוכל אולי להכניס קצת שפיות בסדר היום החברתי-כלכלי של המדינה שאני כל כך אוהב – מדינה שאני משרת יומם ולילה למעלה מיובל שנים. 

אבל היום, אדוני, עשיתי לך Unlike בעמוד הפייסבוק ואשקול לעומק אם לתמוך בך בבחירות הבאות. למרות שאני משער שזה לא כל כך יזיז לך, אני בכל זאת מתכוון להסביר לך מדוע אתה בדרך לאבד את אחד מהתומכים הנלהבים ביותר שלך.

ובכן, אדוני שר האוצר, מנהיג שלא מבין את חשיבותו של שירות החוץ הישראלי ולא עושה כל שלאל ידו להציל אותו מקריסה, איננו ראוי לתמיכה שלי. אלו היה עם ישראל מודע לחשיבותו של משרד החוץ לא רק לביטחונה, כלכלתה ותדמיתה של מדינת ישראל, אלא לעצם קיומו של העם היהודי בארץ ובניכר, היה וודאי לוחץ עליך להתעלות מעל לשיקולי פקידיך. אבל העבודה שלנו נעשית מאחורי הקלעים, בשקט ובצנעה, ומרביתה תישאר עלומה לעולמים, ולכן האחריות המוסרית מונחת על כתפיך כי אתה מודע גם מודע לתרומתו של משרד החוץ ולחשיבותו. 

ישראל היום, תודה לאל, היא מדינה חזקה ביטחונית וכלכלית. גבולותיה מעולם לא היו בטוחים יותר ו"האביב הערבי" תרם, וממשיך לתרום, לפירוק תשתיות צבאיות ומוטיבציות לאומיות אצל הקשים שבאויבנו. המערכה היום איננה רק על הגבולות. היא גם, ואולי בעיקר – מעבר לים. מדובר במערכה קשה ומורכבת כנגד אלה הבאים להזיק לנו, אלה הנוקטים במאבק של דלגיטימציה, של אנטישמיות קלאסית (שהדת במרכזה) של אנטישמיות חדשה (שישראל במרכזה), של חרמות כלכליות ואקדמיות, של תעמולה ארסית ושקרית (אומת אפרטהייד – מצלצל?) ושל חינוך לשנאה. זו מערכה שמכרסמת לא רק בלגיטימיות הבינלאומית שלנו אלא גם ביכולות הכלכלית והאקדמיות של המדינה שלנו. 

אם תבדוק את הנתונים תמצא שמשרד החוץ הישראלי הוא המשרד שמנסח, מוביל ומבצע את רוב ההסכמים הכלכליים עם אומות העולם, אלה שמביאים בסופו של יום את המשקיעים ארצה, אלה שיוצרים מקומות עבודה לאזרחי המדינה – אלו שמביאים הכנסות ממסים. ועם זאת, עם האתגרים הרבים העומדים בפניו נאלץ משרד החוץ להתמודד כשבאמתחתו תקציבי אפס ומצבת כוח אדם שהיא כרבע ממצבת כוח האדם של משרד החוץ האיטלקי למשל – משרד חוץ שלא נדרש להתמודד עם רוב עוין אוטומטי בארגונים בינלאומיים, עם מסע הכפשה ודלגיטימציה, עם מבצעים מדיניים מורכבים או עם שאלות קיומיות. בעולמנו, עולם הדיפלומטיה, אנחנו נמנים על אנשי המקצוע הטובים ביותר לא רק בשל מערכת סינון קפדנית, הדרכה וניסיון, אלא גם כי למדנו עם הזמן לעבוד בלי משאבים וכשאתה עובד בלי משאבים היצירתיות חוגגת. רק תחשוב מה נוכל לעשות עם תקציבי פעולות מתאימים ומצבת כוח אדם סבירה. 
אבל זה פוסט, וגם ככה הגזמתי במלל. 

אז אם אתה עדיין קורא, אדוני השר, אספר לך שאני עובד במשרד החוץ מזה 24 שנים, שבהשכלתי אני דוקטור מהאוניברסיטה העברית וששירתי בארבע נציגויות של ישראל בשלוש יבשות. מתוקף תפקידי נפלה בידי הזכות לנהל בהצלחה עבור מדינת ישראל פרויקטים בעשרות מיליוני דולרים בארץ ובחו"ל, להציל את חייהם של עשרות ישראלים שנקלעו לכל מני סיטואציות ברחבי העולם, להשתתף במבצעים לאומיים, להופיע אינספור פעמים בפני קהלים שונים ברחבי העולם, בשפות שונות, כדי לספר על העם הנהדר שלנו, לעשות לקידום כלכלתה, תרבותה ותדמיתה של מדינת ישראל, להגות מדיניות בתחומים לא מעטים שהשפיעו על תפקוד המגזר הממשלתי כולו ולכתוב מאמרים וספרים שעשו לעם ולמדינה רק טוב. ואני, שהשקעתי חיים שלמים בשירות המדינה, אני שקשרתי את גורלה הכלכלי של משפחתי עם משרד החוץ, אני שנאלצתי להתמודד עם משברים לא פשוטים בעקבות המעברים השונים בין המדינות השונות, מוצא את עצמי על מפתן גיל חמישים עם משכורת אחת ופנסיה אחת וחווה קריסה כלכלית בכל פעם שאני שב ארצה משליחות. אני, שתמיד הייתי שם כשישראל קראה אותי לדגל וכשישראלים ביקשו את עזרתי, מרגיש שנזנחתי על-ידי המדינה שאותה שירתי בנאמנות רוב שנותיי כאדם בוגר. חמור מכך – אני מרגיש מבוזה. 

מר לפיד. עכשיו זה אני שקורא אותך לדגל. אני מבקש ממך להיכנס לעובי הקורה. אני מבקש ממך שתעשה שימוש בלב ובראש שעליהם סמכתי כאשר זכית בפתק שלי בקלפי, כדי לטפל פעם אחת ולתמיד בבעיות הקשות של אנשי שירות החוץ של המדינה שלך. תאפשר לנו להקדיש את זמננו, מרצנו וכשרוננו בתחום המומחיות שלנו ותחסוך מאתנו את המאבק הארגוני החריף וחסר-הפשרות שאליו נכנסנו.

Image

???יש עתיד במשרד החוץ???