ארכיון הרשומות עם התג "Jerusalem"

מצורפים מכתבי התמיכה של ראשי המנהיגות היהודית העולמית, המשבר המתמשך בשירות החוץ הישראלי ברור לעיניהם והם אינם חוסכים במילים לתיאור היקפו:

Following are letters of support, written by the heads of world Jewish organizations.

The ongoing crisis in the Israeli Foreign ministry is a cause for concern overseas, as it is in Israel, and in some cases even more so.

כך כותב דייויד האריס ראש ה AJC –

Hear, hear for Israel’s diplomats!
By: David Harris, Executive director of the AJC
I would normally never get involved in an Israeli labor dispute. Not being Israeli, I know my place. But in the case of the decision by Israel’s diplomats to walk out after failing to reach a satisfactory deal with the government, I readily confess that I can’t remain silent.
I know well many of Israel’s diplomats, having met them in Jerusalem, New York, and the four corners of the earth over the course of several decades involved in AJC’s global advocacy. Most are truly impressive, serve Israel proudly and thoughtfully, and endure hardships that may not always be apparent to the casual observer.
Sadly, I’ve learned, however, they are also often undervalued and underappreciated.
Let’s start with the job itself.
Israel is not exactly a large, self-sufficient nation, if any such country exists. It needs lifelines to the world. Its diplomats fulfill that role. Name a country, big or small, and there are essential Israeli interests. At the end of the day, it is the diplomats who doggedly pursue those interests, be they in the bilateral or multilateral arenas. Remove them from the equation, and Israel is vastly diminished as a nation, with its global position at greater risk.
Indeed, the work is so indispensable that the Ministry of Foreign Affairs must be able to attract – and retain – the best and the brightest. But how to do so when the pay scale is as surprisingly low as I discovered it to be?
Moreover, the work may seem glamorous from the outside, but up close it is demanding on the diplomats and, yes, their families.
Imagine, for instance, serving in a country located in a time zone six or eight hours ahead of or behind Israel’s. That means the diplomats have to be on call not only during all the working hours of the country in which they’re serving, but also many additional hours because of the time differences with Israel and its working rhythm. And while Israel has a Sunday-Thursday work week, most other places have a Monday-to-Friday schedule. Add to that the crises which don’t necessarily respect the clock and you can easily have a non-stop job.
Consider, too, that, with small staffs in most embassies, consulates, and missions, there’s a tremendous workload on the shoulders of each of the diplomats. Two or three diplomats to cover a country of, say, ten million people, with its myriad centers of power and influence, can easily be stretched to the limit, and then some.
Further, moving every three to four years takes its toll on families. Spouses generally have to give up their professional careers, and children are moved back and forth between Israel and various countries, at times causing understandable family tensions and traumas.
And the work can be very dangerous. Israel recently marked the 22nd anniversary of the terrorist attack on its embassy in Buenos Aires, in which 29 people were killed, including a few whom I knew. Alas, that was not the only assault on an Israeli installation abroad, not to mention the various thwarted incidents. In other words, diplomats surrounded day and night by armed guards don’t exactly have an easy or care-free life.
In today’s world, Israel seeks to widen and deepen its diplomatic, political, strategic, economic, cultural, and other ties with a whole host of countries, drawing on its many, and growing, assets, from cyber security to water management, agriculture to medicine, innovation to high-tech, and counter-terrorism to environmental protection. Diplomats are on the cutting edge in presenting Israel as a “brand” worth knowing, exploring, and engaging.
At the same time, the war against Israel has, of course, expanded from Israel’s borders to the global stage. The BDS campaigns, the flytillas and flotillas, the delegitimizers, the one-staters, and other hypocrites have taken to the media, the courts, the universities, the intelligentsia, the streets, and countless other venues in their relentless efforts to tarnish Israel’s good name, declare it a pariah state, and bring it to its knees. Israel’s diplomats are the front-line combatants in standing up to these determined adversaries. This is all about Israel’s national security, nothing less.
My earnest hope is that Israel’s government will quickly find a way to recognize the indispensable role of its nation’s diplomats and offer them improved working conditions – and the respect that goes with it. Handled well, this could be a win-win situation rather than, perforce, a zero-sum outcome.
I don’t know of many Israelis who choose diplomacy to get rich. Rather, it offers a chance to represent a country they love and whose interests they want to protect and advance. There can be few higher callings. I know. I’ve met literally hundreds of Israel’s diplomats in scores of countries over several decades. They deserve the chance to return to their vital posts with the dignity befitting their chosen career paths.

דברים ברורים וחדים כותב גם מלקולם הונליין, סגן יו"ר וועידת הנשיאים [הגוף המאגד את כל הארגונים היהודיים הגדולים ברחבי העולם]

By: Malcolm Hoenlein, executive vice chairman of the Conference of Presidents

Malcolm Hoenlein with Prime Minister Netanyahu

Malcolm Hoenlein with Prime Minister Netanyahu

"I started writing this article during the first Israeli Foreign Ministry strike a few months ago, but was reluctant to publish it because of my personal predilection against involvement in internal governmental matters of this kind. Visiting Israel at the time, I was stunned by the public’s indifference to the strike and the dismissive attitude towards those engaged in it. Now, with the strike resumed and intensified, the same lack of concern and interest seems to prevail.

When there is a strike that directly impacts people's lives, like a bus stoppage or electricity shut off, the reaction is swift and pressure quickly mounts to reach an accommodation. This is not the case when Israeli diplomats go on strike, possibly because most people don’t realize the negative effects, the direct harm and the lasting damage it may cause.

I cannot presume to evaluate the demands and counteroffers made by striking Foreign Ministry workers or by Finance Ministry officials, but I am in a position to judge the impact that the strike is having not only on Israeli diplomats but also on many good people who wish to visit, develop ties or engage in commerce with the Jewish state.

I have worked closely with many members of Israel’s foreign service at every level for decades. Most of them are amongst the hardest working and most devoted, dedicated and committed public servants I have ever met. Many of them could easily find more lucrative positions outside the Foreign Ministry, were it not for their devotion to serving the country and representing Israel abroad.

Far too many Israeli elected and public officials do not sufficiently appreciate these diplomats or the personal sacrifices they must make in order to represent Israel around the globe, including in hostile or isolated locations. Their assignments can often involve danger to them and their families – and the memorials in the Foreign Ministry attest to those who have paid with their lives. Often, the spouses of diplomats must give up promising careers in order to accompany their families abroad. This can also mean relinquishing a pension and creating obstacles to finding similar employment when they return.

I know that some people are under the impression foreign postings for diplomats entail lavish benefits. This is far from the truth, especially for those who are with families who serve in expensive cities. I personally know of Israeli diplomats who were forced to borrow money while abroad in order to make ends meet. I was not surprised to learn, therefore, that one third of those recruited in the past ten years have left the Foreign Ministry for financial reasons.

I have worked especially closely with Israeli emissaries in the United States. They are a remarkably talented and articulate team that would make any country proud. They devote themselves wholeheartedly to their tasks, are available at all hours, day or night, and often go far beyond the call of duty. In the Conference of Presidents we visit many countries – most recently Spain and Greece – and we are often witnesses to the high regard in which Israel's representatives are held. In Israel itself a few weeks ago, we were once again impressed with the competence, knowledge and understanding of the staff that serves in the Foreign Ministry in Jerusalem.

Israel’s foreign service is a critical part of the country's strategic equation and is vital to an array of national interests. From the consular services that address individual needs to hasbara advocacy for Israel, to promotion of economic ties and facilitation of visits by foreign leaders and people of influence, Israeli diplomats provide vital services.

It is clear that most people in Israel, aside from those seeking direct services, do not realize the overall impact the strike is having. Many visits by leaders and delegations have and will be cancelled or postponed as a result of this strike: Events have been called off, plans have been scuttled, lives have been disrupted. Yet far too many people, in both the government and the media, show a shocking lack of personal compassion for the striking diplomats or concern for the damage that their strike is causing to the perception of Israel as a while.

I hope that this appeal can help to introduce a greater sense of urgency to the negotiations and perhaps some soul-searching about how those who are “the face of Israel abroad” are being treated. It is humiliating for them as well as for the State of Israel, and the price is mounting everyday."

version 1

 היום ימלאו 22 שנים לפיגוע הרצחני בשגרירות ישראל בבואנוס איירס –ארגנטינה, בו קיפחו את חייהם 29 בני אדם. יהודים, נוצרים, צעירים, מבוגרים, ילדים, אנשי השגרירות ועוברי אורח.

לזכר המתים והפצועים מובאים דבריו של דני בירן דיפלומט ואיש משרד החוץ.

דני עזב את בניין השגרירות 6 דקות לפני פיצוץ מכונית התופת. אשתו שעבדה אף היא בשגרירות נפצעה קשה.

"פיצוץ מכונית התופת בוצע כידוע ע"י חזבאללה ואיראן. לאחדים זו היסטוריה רחוקה ,לאחדים אירוע שאינו מוכר אך לרבים מאתנו, עובדי משרד החוץ ובני משפחותיהם, מדובר באירוע אשר לא ימחה לעד, אירוע אשר גרם לרבים מאתנו אבדן כבד והשאיר בנו צלקת עמוקה בלב. אירוע ששב ומזכיר לנו אנשי משרד החוץ, כי אכן אנו בחזית, אנו מתייצבים לדגל בכל שעה ובכל זמן, לא שואלים לאן, כי אם מתי ולא אחת יודעים מראש כי אנו מסכנים את עצמנו ואת בני משפחותינו אך לא נרתעים, אין זו קלישאה זו מציאות עגומה . הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס מקבל משמעות נוספת ומיוחדת דווקא בימים אלו, ימים בהם משרד החוץ נאבק על קיומו ונאבק על ההכרה כי אנשיו עושים בחזית הדיפלומטית לילות כימים, חזית שאינה שונה מהחזית הביטחונית והפיגוע הרצחני אשר החריב את השגרירות שלנו על יושביה היא עדות מצערת לכך . מחר נשוב ונזכור כפי שאנו עושים כמדי שנה את אנשי משרד החוץ ,דיפלומטים ישראלים ועובדים מקומיים ,ישראלים ושאינם ישראלים שהיו ועודם חלק בלתי נפרד מחיינו. נשוב ונתחייב בפניהם כי לעולם לא נשכח

ולעולם לא נסלח . יהי זכרם של הנופלים ברוך.

version 2

  אל דבריו של דני מצטרפים דבריה של שגרירת ישראל בארגנטינה היום דורית שביט:  "ביום ב' הקרוב, 17/3 נציין בבואנוס איירס את יום הזיכרון ה-22 לפיגוע הנפשע נגד בניין שגרירות ישראל בבירת ארגנטינה, פיגוע שגבה את חייהם של דיפלומטים ועובדי השגרירות. נזכור ביום זה, כי כנציגי המדינה וכסמל שלטוני ניצבים הדיפלומטים – וגם בני משפחותיהם – בחזית ומהווים יעד קבוע לפיגועים, וקיר הזיכרון בבניין משרד החוץ בירושלים מהווה עדות אילמת לטרור הפוגע בדיפלומטים זה למעלה מ-40 שנה! נוכח האיום המתמיד נאלצים הדיפלומטים להסתגל להגבלות המוטלות דרך קבע על חופש התנועה, הפעולה והפעילות שלהם. אין אילו כלל "חיי הזוהר המדומיינים", עליהם אולי חולמים פקידי האוצר"

הפיגוע בשגרירות ישראל התרחש ב17/3/92 אולם בגלל שושן פורים נדחה השנה הטקס ליום שלישי ה-18/3.

הטקס יתקיים בדיוק בפינת הרחובות בהם עמדה פעם השגרירות שחרבה כליל וכיום נקראת "ככר שגרירות ישראל".

במקום קיר זכרון עליו חרוטים שמות 29 הנרצחים ולידו חורשה קטנה עם 29 עצים.

בטקס בו תהייה השתתפות רשמית ארגנטינאית ישתתפו מאות בני הקהילה היהודית ובהם כתות מבתי הספר היהודיים. הטקס ייחל בדיוק בשעה 1449 הדקה בה התפוצצה מכונית התופת. מדינת ישראל תיוצג ע"י יצחק שוהם סמנכ"ל אמל"ט במשרד החוץ שאף ינאם בשם מדינת ישראל.


בהמשך למספר פוליטיקאים הולך וגדל, ביניהם ח"כ שי ח"כ רזבזוב ח"כ ריבלין ואחרים, אשר הביעו כולם תמיכה במאבק עובדי משרד החוץ, הגיב היום נשיא המדינה שמעון פרס בנושא המאבק, מעל דף הפייסבוק שלו:

"כשר חוץ לשעבר אני רואה חשיבות רבה מאוד בהמשך חיזוק וביסוס משרד החוץ של מדינת ישראל ובראש ובראשונה העובדים של המשרד, שהם השגרירים והשליחים הנאמנים שלנו בעולם. זה זמן רב שעובדי משרד החוץ דורשים את העלאת תנאי עבודתם ואני מאמין שיש למצוא דרך כדי לסייע לעובדי משרד החוץ להמשיך לבצע את עבודתם נאמנה ולהיות מתוגמלים בהתאם לכך"


במסגרת המאבק ולאור התנהלות פקידי האוצר, אשר בחרו לפגוע ביכולתו של שירות החוץ לתפקד והתלו בציבור הרחב באמצעות נתונים שקריים ומידע מגמתי, גרמו הללו לפגיעה ממשית בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. לאור הפגיעה המתמשכת, נאלצים העובדים לנקוט בצעדי מחאה,  במסגרתם לא יתבצע טיפול בביקורי ראשי מדינות ובכירים בארץ ובחו"ל ונעצרה לחלוטין ההסברה הישראלית והדוברות הבינלאומית, הופסקה השתתפות כלל המשלחות הישראליות של המשרד בכל פורום בינלאומי בו משתתפת ישראל כולל האו"ם OECD ועוד שורה ארוכה של צעדים נוספים. כל הצעדים הללו ננקטים בלב כבד ומתוך תחושת אחריות לאומית גדולה, ע"מ להציל את עתידו של שירות החוץ ולשפר יכולותיו. שירות החוץ של ישראל הנו שירות החיוני לחוסן המדינה והנו נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומית, לא פחות מכל שירות בטחון אחר של מדינת ישראל ובמציאות הבינלאומית הנוכחית לעתים אף יותר.


פקידי האוצר בחרו להתעלם משך שנה שלמה מהבעיות החמורות של שירות החוץ הישראלי, ופוגעים באופן חסר אחריות בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. הזלזול הציני של פקידי האוצר בשירות החוץ פוגע באופן ישיר באזרחי ישראל, בביטחונה ובמעמדה של ישראל בעולם. את הנזקים של החובבנות והרשלנות של פקידי האוצר יהיה קשה מאד לתקן. הדיפלומטיה הישראלית היא לא משחק ילדים לפקידים חסרי הבנה למציאות איתה מתמודדות מדינת ישראל ושליחיה בכל מדינות העולם יום יום. לחוסר האחריות הזה צריך לשים סוף באופן מיידי. שר האוצר חייב להיות המבוגר האחראי במשרדו ולהתערב במשבר כדי לתת פתרון אמיתי למציאות הבלתי נסבלת בה שליחי החוץ של מדינת ישראל צריכים לממן את שירותם מכיסם ולפעול עם כשידיהם קשורות מאחורי הגב.

עובדי משרד החוץ קיימו הבוקר אסיפת חירום, בה הוחלט כי יפתחו היום בעיצומים. זאת, מפני שלאחר שנה של סכסוך עבודה ושבעה חודשי גישור, הניחו נציגי האוצר בפני המגשר בהליך הצעה מבזה שלא כוללת שום פתרון למצב בו שרוי שירות החוץ ולא מהווה בסיס לדיון אמיתי. מהיום, יופסקו כל השירותים הקונסולריים, לא יטופלו ביקורים רשמיים בארץ ובחו"ל, לרבות ביקורי נשיא, רה"מ, שרים וחברי כנסת בחו"ל, לא יונפקו דרכונים דיפלומטיים ויופסק הטיפול בקליטת מינויים פוליטיים. בנוסף, יופסק לחלוטין הקשר עם ארגונים בינלאומיים, יופסק הטיפול בהסכמים כלכליים ובקידום סחר, ועוד.

יאיר פרומר, יו"ר ועד עובדי משרד החוץ:

"פקידי משרד האוצר בחרו להתנהל באופן שאיננו ראוי לנציגי ציבור, והגיעו לשיא כשלאחר שבעה חודשי גישור הניחו בפנינו הצעה מבזה שאומרת לנו- תמשיכו לתת את הנשמה, תקבלו בתמורה כלום ושום דבר. לא נאפשר לנציגים חובבנים להוביל לקריסת הדיפלומטיה הציבורית. פקידי האוצר פוגעים ביחסי החוץ ובחוסנה הלאומי של ישראל באופן אנוש. לא הם אלו שיגנו על ישראל מפני תנועות דה לגיטימציה וחרם, לא הם ידאגו לאינטרסים הכלכליים של ישראל מול מדינות העולם. כשליש מהדיפלומטים הצעירים של ישראל כבר פרשו, לאחר שנוכחו שאין להם יכולת כלכלית לשרוד בשירות החוץ. יחסי החוץ של ישראל חשובים מכדי שיופקרו בידיהם חסרות האחריות של פקידי האוצר. אני קורא לשר האוצר להתערב מיידית במשבר כדי למנוע את בידודה של ישראל בעולם שמובילים פקידיו"


פקידי האוצר מעדיפים השמצות, שקרים ומניפולציות על פני פתרונות ענייניים

לאורך השנה האחרונה, משרד האוצר מתייחס בזלזול ובחוסר ענייניות למשבר בשירות החוץ. למרות שוועד העובדים עשה כברת דרך משמעותית כדי להוביל להצלחת הגישור בין הצדדים, משרד האוצר הניח בפני המגשר בהליך הצעה שמתעלמת באופן מוחלט מהמצוקות בשירות החוץ. חלק ניכר מהדברים המוצעים לכאורה על ידי האוצר כבר מתקיימים בשטח הלכה למעשה מזה שנים, ובחלק אחר מדובר בתנאים שנתנו בעבר בפועל לעובדים ולבני זוגם ונגזלו מהם באופן חד צדדי על ידי האוצר. נתונים מספריים שמופיעים ב'הצעת' האוצר משוללי יסוד וחוטאים לאמת. במקרה הטוב מדובר בחוסר ידיעה תמוה של הנתונים, במקרה הרע בזלזול והטעיה לשמם. נושאים עיקריים ומהותיים אותם העלה ועד העובדים לאורך כל ההליך זכו להתעלמות חד משמעית במסמך שהוגש על ידי האוצר למגשר.

שכרם של עובדי משרד החוץ הוא נמוך באופן משמעותי מהנתונים אותם מפיץ משרד האוצר וכן מהנתונים שנמסרו למגשר. בפועל, השכר ההתחלתי של דיפלומט במשרד החוץ בחמש השנים הראשונות, הוא 5700 ₪ ברוטו ולאחר 10 שנות ותק בהן לרוב הדיפלומט הוא המפרנס היחיד במשפחה בשל תפקידו, מגיע שכרו לכ9000 ₪ ברוטו. השכר של הדיפלומטים של ישראל בעולם לא עודכן משך למעלה מעשור ואיננו מאפשר קיום בכבוד. אין זה מקרי שהממונה על השכר מסרב באופן עקבי למסור לנציגי העובדים את נתוני השכר האמיתיים של השליחים, ומעדיף לבצע מניפולציות שקריות עם הנתונים שבידו.

אנחנו, כנציגי העובדים, מוכנים לשבת בכל שעות היום והלילה כדי לפתור את הבעיות של משרד החוץ בדרך של הידברות. כך עשינו משך שבעה חודשי גישור, בהם לא זכינו להתייחסות ראויה. הדרישות שהעלנו סבירות ביותר והוגנות; שכר על העבודה שנעשית בארץ מסביב לשעון; דריכות מבצעית וכוננויות רבות, עליהן איננו מקבלים כל תשלום. ביקשנו תשלום הוגן וסביר, על 12 שנים בהן לא עודכן שכרנו ונשחק עד דק. ביקשנו התייחסות ראויה לכך שהדיפלומטים שלנו פורשים מהשירות עם פנסיה שלא מאפשרת להם קיום, לאחר שנים בהן היו המפרנס היחיד בבית בשל אופי עבודתם ונותרו עם פנסיה אחת שלא מאפשרת מחיה של אדם אחד, לא כל שכן של בני זוג. ההתנהלות של פקידי האוצר לא ראויה לנציגי ציבור, וראוי שבמקום להפיץ שקרים ולבצע מניפולציות, יבצעו את תפקידם וימנעו את קריסת הדיפלומטיה הציבורית, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.

לפרטים נוספים: שני אשכנזי, גולדפינגר תקשורת 050-631055


אני כותבת לאור מאבקכם ועם שובנו מעוד סיור מוצלח של הלהקה,  הפעם למרסיי, שם שמחנו לפגוש את הצוות הקונסולרי המקומי ואת מישל שגב מפריז. 



צילום: גדי דגון

 זה שנים שאנו מסיירים באופן נרחב בכול קצוות תבל וזוכים להציג את העבודה שלנו בפני קהלים רבים ומגוונים. בכול מקום אליו אנו מגיעים מחכים לנו אנשי הקצה, הדיפלומטים הישראלים המסורים שמופקדים על התרבות,  שהם חלק מן הקהילה המקצועית הבינלאומית הגדולה שעוסקת בחילופי תרבות – דבר כה חשוב שמראה את הגיוון התרבותי העצום של האנושות, את המשותף בינינו במקום את המפריד, את כוחה הגדול והמרומם של רוח האדם.


צילום: גדי דגון

מילים גדולות מאד באמת אבל נדמה לי שהן נכונות לכול מופע או תערוכה או הקרנה, באולם גדול או קטן, בעיר בירה או עיר מחוז.  ומאחוריהן, אנו יודעים, עבודת נמלים ללא לאות בתקציבים דחוקים,  ומחויבות גדולה לעתים תכופות גם על חשבון החיים הפרטיים.

אני מקווה שתצליחו במאבקכם ומודה לכולכם על המסירות לאמנות, ועל השותפות האמיתית לאורך השנים,

דינה אלדור


[כל התמונות מתוך המופע "החור" מאת אוהד נהרין]

מזה מספר שנים מתריעים הדיפלומטים הישראלים על המשבר הפוקד את שרות החוץ.

הפתרונות המוצעים ע"י האוצר [אם בכלל] הנם זמניים ומחזיקים בדיוק עד למשבר הבא. יש לטפל בנושא באופן יסודי אשר יכלול הסכם קיבוצי לעובדי שירות החוץ, ע"מ שלא נמצא את עצמנו בשביתות חוזרות ונשנות אחת למספר שנים אל מול שוקת שבורה.

להלן מקבץ מאמרים מהשנים האחרונות אשר מתייחסים למשבר בשרות החוץ :

"לא אמליץ לילדי להצטרף לשרות החוץ" מאת עפר בבלי – וואלה

כשעפר בבלי, דור שלישי לדיפלומטים, התגייס לשירות החוץ הישראלי, המטרה היתה ברורה: לייצג את המדינה ולהילחם עליה. עשרים שנה של פגיעה מתמשכת בתנאים הובילו אותו לשבור את השושלת המשפחתית.


"מי יאבק באיום האסטרטגי החדש" מאת דוד סרנגה – Ynet

עידן האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים בא לקיצו ובמקומו אנו מתמודדים עם המאבק על הלגיטימיות של מדינת ישראל בעיני העולם. לצורך כך דרושים המסבירים הטובים ביותר, אך השכר הנמוך מרחיק אותם ממשרד החוץ.


"איך נסביר לכם" מאת אביעד עברי – גלובס

אנו, עובדי משרד החוץ, מקריבים את חיינו למען המדינה. מגיע לנו הרבה יותר.


"חיי אבסורד ומבוכה. מיומנה של אשת דיפלומט" מאת סיגל סטרינצקי אלבז – Ynet

סיגל סטרינסקי-אלבז, ד"ר לגנטיקה ולנוירוביוכימיה, עובדת כפקידה בשגרירות ישראל בקניה. כמו רבות מבנות הזוג של הדיפלומטים הישראלים, היא הקריבה קריירה וחיי נוחות על המזבח שנקרא "טובת המדינה", וגילתה שהיא נדונה לאתגרים כלכליים לא קלים, לפחות ל-20 השנים הבאות. מונולוג עצוב על רקע השביתה הנמשכת של עובדי משרד החוץ.


 Image of Yoaz Hendelכבר שלושה חודשים שובתים עובדי משרד החוץ ללא עניין הציבור. שביתות הן עסק לא פופולרי. הישראלי הממוצע סולד משביתות שיש להן מחיר. מצד שני הוא אדיש לחלוטין לשביתות שאין להן מחיר. מה שלא מכאיב לא מעניין. פועלים בנמל חזקים יותר מדיפלומטים ישראלים. עובדי נמל תעופה משפיעים יותר מעובדים סוציאליים. יש ארגוני עובדים שעופר עייני מוכן להשבית למענם את המשק, ויש ארגוני עובדים שלא מצליחים להשיג אפילו כותרת בעיתון.

על פי ההגדרה: הדיפלומטיה היא אומנות המשא ומתן, במקרה של הדיפלומטים הישראלים אין משא ומתן של ממש על הדרישות שלהם. אף אחד לא מוכן להכניס את היד לכיס ולשלם את פערי השכר. אין בממשלת ישראל שרים שמוכנים להישכב על הגדר למען הדיפלומטים.

מאחורי ההתעלמות קיימת תפיסת עולם. פער בין התפקיד של משרד החוץ באופן רשמי לבין המשקל שלו בתוך תהליך קבלת ההחלטות.

במשך שנים ארוכות היתה הדיפלומטיה הישראלית מקצוע מבוקש. קורס הצוערים של משרד החוץ משך אלפי צעירים מצטיינים מדי שנה. מתוכם התקבלו כמה עשרות. יחידה מובחרת של משרתי ציבור. היוקרה גברה על הצורך במשכורת גבוהות. החשיבות והעניין בעבודה גברו על הנוחות.

ימי אוסלו הציבו רף עליון. האשליה מבית על מזרח תיכון חדש השפיעה על האשליה בחוץ. שגרירויות חדשות נפתחו, קשרים עם מדינות ערביות נטוו. רוח המפקד עצבה רוח דיפלומטית נוחה. אופטימיות ללא ספקות אמתיים.

השבר שעבר על החברה הישראלית עם פרוץ האינתיפאדה, השפיע גם על אלה שנמצאים מעבר לים. אבק המלחמה כיסה את משרד החוץ המעונב. מוקד ההתעניינות הוסט: המשכורת נשחקו, התנאים הורעו, הביקוש לקורס הצוערים ירד ובעיקר ההשפעה המסורתית הלכה והתמוססה.

אפשר לתלות זאת בטבעם של מקבלי ההחלטות ששידרו מסר מבולבל. אפשר לתלות זאת בטעם של הדיפלומטים הבכירים. משרד החוץ התעקש לחפש שלום, בזמן שמרבית הישראלים חיו מלחמה.

'הם לא משלנו' הסביר לי שר בכיר, בממשלה הקודמת והתכוון להשקפה הפוליטית של הבכירים במשרד החוץ. 'צריך לעשות פה הרבה כדי לשנות זאת'. בין אם אותו שר צדק ובין אם טעה. המיתוג של אנשי משרד החוץ כשרידי אוסלו – השפיע על היחס אליהם. הפוליטיקה הפכה לתירוץ.

ההרעה בתנאים היא רק הסימפטום. הנתק ממוקדי קבלת ההחלטות הוא המחלה. משרד החוץ הפך מציר מרכזי לגלגל חמישי. בקדנציה של ליברמן כשר חוץ היתה זו בחירה מודעת. עכשיו זה כבר תוצר של חוסר מחשבה.

סמכויות משרד החוץ הפכו עם הרכבת הממשלה לסוכריות קואליציוניות ליובל שטייניץ, ציפי לבני וגלעד ארדן. משרד החוץ נותר עירום ומשותק ללא מינויים חדשים, ללא מעורבות בשיח אסטרטגי וללא פוליטיקאי שיאבק על הטריטוריה שלו.

אלקין כסגן שר החוץ בחר בזכות השתיקה, נתניהו כשר בפועל בחר בזכות ההתעלמות.

אפשר רק לדמיין באיזה מהירות שביתה כזאת היתה מסתיימת לו יאיר לפיד כראש מפלגה היה היום שר החוץ.

הדיפלומטיה היא מקצוע עתיק יומין. העובדה שבמדינת ישראל היא לא מעניינת אף אחד מעידה שלא רק עם לימוד ההיסטוריה יש לנו בעיה אלא גם עם המחשבה העמוקה על הווה והעתיד.

הכותב הנו: ראש המכון לאסטרטגיה ציונית, פובלציסט, היסטוריון ומילואימניק – לא בהכרח לפי הסדר הזה. נשוי ואב לשלושה.